ביקורת סרט: "זה רק סוף העולם" - מעיק ומייגע
רגשנות מופרזת, דמות ראשית אטומה ושטחית ומוטיבים ויזואליים מביכים - את כל אלה תמצאו ב"זה רק סוף העולם" שבמרכזו הומוסקסואל צעיר החולה במחלה סופנית. למרות הפרסים לסרט והעיטורים ליוצרו - ברגמן הוא לא וחבל
מתוך ששת הסרטים של הבימאי הקוויבקי הצעיר קסוויה דולן "זה רק סוף העולם" ("Juste la fin du monde") הוא הסרט השני שזוכה להקרנות מסחריות בישראל. כבר בגיל 20, כשהוקרן סרטו הראשון "הרגתי את אמא שלי" (2009), דולן סומן כיוצר מבטיח. מאז הוא המשיך להפגין את שלל כישוריו גם כתסריטאי, מפיק, עורך ושחקן. סרטו הקודם "מאמי" זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן (הפרס השלישי בחשיבותו), והסרט הנוכחי כבר זכה בפרס הגדול של הפסטיבל (הפרס השני). בנוסף זכה סרטו האחרון בפרסים מרכזיים של הקולנוע הקנדי והצרפתי.
כדאי לציין רשימת הישגים זו לפני שמתחילים לדון ב"זה רק סוף העולם" מכיוון שחרף שלל העיטורים והפרסים שבהם זכה הסרט, הוא עצמו רחוק מלהיות קונצנזוס ביקורתי – ובצדק. סרטו הקודם "מאמי" היה, לטעמי, סרט של אנרגיה מתפרצת. כמו הדמות הצעירה וההיפר אקטיבית במרכזו. סרט "צעיר" במלוא מובן המילה – הטוב והרע. בסרט הנוכחי מאפייניו הסגנוניים של הבימאי נוטים הרבה יותר לכיוון ה"רע" מה"טוב".
עוד ביקורות קולנוע:
"אחרי הסערה" - פשטות נוגעת ללב
"מהיר ועצבני 8" - עומד בסטנדרטים ובציפיות
"בין העולמות" - חובבני ונטול פואנטה
"זה רק סוף העולם" מכיל את המוטיבים החוזרים בסרטיו של דולן, אך נדמה כי הטיפול בהם חושף את האופן בו בשלה העת להתפתחות אמנותית. הגיבור, כמקובל בסרטיו, הוא הומוסקסואל צעיר. הפעם (בשונה מחצי מסרטיו) דולן עצמו לא מגלם את התפקיד הראשי אלא מפקיד אותו בידיו של השחקן הצרפתי גספר אוליאל (שזכה על תפקיד זה בפרס הסזאר). העלילה מבוססת על מחזה משנת 1990 שנכתב ע"י המחזאי הצרפתי ז'אן-לוק לגראנס, אשר מת 5 שנים מאוחר, בגיל 38, ממחלת האיידס. המחזה של לגראנס נוצר בשיא מגיפת איידס, סרטו של דולן מנותק מהקונטקסט הזה ונמנע אפילו מלנקוב בשמה של המחלה.
פרטים אלו רלוונטיים לעלילת הסרט מכיוון שהוא מציג דמות של מחזאי בגיל 34 שחולה במחלה חשוכת מרפא (באופן מוזר לואי לא נראה במצוקה פיזית ולא ניכרים עליו סימני מחלה). בתחילת הסרט, בטיסת לילה לצרפת ממקום מגוריו הלא ידוע, אנו למדים כי הוא חוזר לבית משפחתו לאחר 12 שנים של היעדרות. הוא עושה זאת כדי להודיע לבני המשפחה שהוא עומד למות וזו תהיה פגישתם האחרונה.
מה גרם לו לעזוב את הבית ולצמצם את כל קשריו לגלויות שאותן הוא שלח לרגל ימי הולדת? אז זה אנחנו לא לומדים. הדמות של לואי מוצבת כדמות אטומה ופאסיבית. הוא נושא סוד שידוע היטב לצופים, אך יש ויתור על הניסיון ליצור איזשהו רצף פסיכולוגי ודרמטי בעל תוקף להתנהלותו. המחסור במידע מהותי זה חובר לאופן ההתנהלות המופנם והלקוני של הדמות מול בני המשפחה. המתח בנוגע לגילוי המיוחל הופך לתחושת שעמום גוברת נוכח האינרטיות של הדמות.
את הקשר הנוסטלגי של הגיבור לעבר, זה שיכול להקנות עומק לדמות, דולן מעצב במספר סצנות דלות. בהווה מודגש הקשר הבעייתי שלו עם אחיו הבכור אנטואן (ונסן קאסל) שהפך לאדם מתוסכל ועצבני. סצנה בודדת רומזת על תקופה אחרת. הצבעים הקרים הופכים לצבעוניים, ומוצג מונטאז' ריצה משותפת שלהם בשדה כשלואי הילד נישא על כתפי אחיו. הסצנה הקצרה מלווה בשיר ה"נומה נומה" המנג'ס של להקת הפופ המלדובית "או-זון". חוץ מהשבלוניות והנזק האקוסטי זה מותיר את הדמות השתקנית של לואי בשטחיותה.
פלשבק אחר הסותר את הדינאמיקה המשפחתית הלא מתפקדת מתרחש כשלואי מלטף את המזרן שהועבר מבית המשפחה הקודם וחוזר במחשבותיו למאהב שהיה לו בנעוריו. הקשר הארוטי הטהור מומחש באמצעות רצף קלישאות ויזואליות לצלילי מוזיקה, וגם רחוק מלספק עומק לדמות.
את הגילוי המפתיע שאותו אמור לואי לחשוף דולן מחליט לייצג באמצעות מוטיב וויזואלי חוזר – שעון קוקיה שנמצא בבית המשפחה וממנו עתידה להגיח "בדיוק בשעה הנכונה" הציפור. ישנם עוד דימויים חוזרים, אך זה בולט במיוחד בשימוש החוזר והלא מתוחכם שנעשה בו ושהופך ללא פחות ממביך במגושמותו בסוף הסרט.
ב"מאמי", חלק גדול מהסרט הקודם והארוך שלו, התבסס על הדינאמיקה הרגשית האינטנסיבית בין הגיבור (נער צעיר) ואימו. זהו המוטיב העיקרי המזוהה עם סרטיו של דולן – כפי שניכר כבר בשמו של סרטו הראשון. כאן ניתן תפקיד האם ה"גדולה מהחיים" לשחקנית הותיקה נטלי ביי. למרות שסצנת הדיאלוג המרכזית בין האם לבנה היא אחת המוצלחות בסרט, הופעתה כדמות משנה בסצנות אחרות לא עושה עם הדמות ועם השחקנית חסד.
כסרט המבוסס על מחזה רובו ככולו מתרחש באתר אחד – הבונגלו של המשפחה בכפר הצרפתי – וכולל מספר מצומצם של דמויות. מלבד אלו שהוזכרו ישנה גם קתרין אשתו העדינה והסובלת של האח אנטואן. מריון קוטיאר מגלמת את הדמות בהופעה מאופקת ומצליחה, כדרכה, לצאת בשלום מהתפקיד. הדמות האחרונה היא האחות הצעירה סוזאן (לאה סדו) שאמורה הייתה להיות צעירה מדי מכדי להכיר את אחיה שנטש לפני 12 שנים. באופן מוזר סוזאן לא נראית כנערה צעירה אלא כאישה (סדו הייתה בת 30 בזמן צילומי הסרט) ולכן הרעיון שהיא "לא מכירה את אחיה" שעזב בשלהי גיל ההתבגרות שלה הוא אבסורדי למדי.
הסרט בנוי רובו ככולו על סדרה של עימותים – בין לואי ואחד מבני המשפחה, ובדינאמיקות שבהם מעורבים כמה מהם. רוב השוטים הם קלוזאפים שאמורים להשיג אפקט קלסטרופובי ובוודאי תורמים לאפקט הכולל והמעיק של הסרט. זה בהחלט יכול לעבוד עם התסריט הנכון אך דולן, עם כל הכבוד, הוא לא אינגמר ברגמן.
