ביקורת סרט: "מלחמת 90 הדקות" - שנון ומהנה
אם לשפוט את הסרט במנותק מהחשדות המיוחסים לאחד משחקניו הראשיים, משה איבגי - מדובר בהברקה. "מלחמת 90 הדקות", שמציע פתרון משעשע לסכסוך הישראלי-פלסטיני בדמות משחק כדורגל, מצחיק כמו מערכון של "החמישייה הקאמרית" ומצליח לא להיות פוליטי ודידקטי
קשה לכתוב על "מלחמת 90 הדקות" מבלי להתייחס לסיבה העיקרית שבגינה שבה ונדחתה עלייתו לאקרנים של הסרט שהפקתו הושלמה כבר לפני כשנתיים. פרשת ההטרדות המיניות בהן נחשד משה איבגי, אחד מצמד שחקניו הראשיים, עתידה אמנם להתברר בבית המשפט, אך היא מטילה את צלה הכבד על הסרט. ההחלטה להעניק לאיבגי את פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון (ע"י חבר שופטים שבראשו עמדה אישה, העורכת ערה לפיד) עוררה כצפוי גינויים אך גם הבעות תמיכה – והביאה דווקא לדחייה נוספת במועד יציאתו.
הכתיבה כאן, אפוא, על הסרט תבקש להעריך אותו, ובעיקר את הופעתו של איבגי, במנותק מהחשדות המיוחסים לו. בהקשר זה, נניח לבית המשפט לפסוק את דברו. מעניין יהיה, אגב כך, לבחון את תגובתו של הקהל המקומי לסרט לא רק מבחינה זו, אלא גם מעצם היותו אחד הסרטים הישראליים הבודדים בשנים האחרונות (בניגוד למה שסבורה השרה מירי רגב) שעוסקים ישירות בסכסוך הישראלי-פלסטיני – והוא עושה זאת בצורה שנונה ומקורית.
סרטו של אייל חלפון ("קרקס פלסטינה", "איזה מקום נפלא") לפי ספרו של איתי מאירסון, "מלחמת 90 הדקות", מתרחש בעתיד הלא רחוק שבו יוכרע הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות משחק כדורגל בין שתי הנבחרות. תוצאת המשחק תקבע מי יישארו כאן ומי ייאלצו לעזוב בחיפוש אחר ארץ חדשה. את ההכנות הקדחתניות למשחק הדרמטי מלווה צוות המצלם סרט תיעודי העוקב אחר יושב ראש ההתאחדות הישראלית לכדורגל (איבגי) ומקבילו הפלסטיני (נורמן עיסא שזכה על הופעתו בפרס אופיר לשחקן המשנה המצטיין, וחלק עם איבגי את פרס המשחק בפסטיבל חיפה אשתקד), שהעימות הפומבי ביניהם מכיל, פחות או יותר, את עיקריו הרטוריים של הסכסוך.
עוד ביקורות קולנוע:
"אחרי הסערה" - פשטות נוגעת ללב
"מהיר ועצבני 8" - עומד בסטנדרטים ובציפיות
"הצב האדום": אנימציה נוגעת ללב
אל תוך הסיטואציה המופרכת וההזויה הזו, מצליח חלפון (שגם כתב את התסריט) לשזור באופן אינטגרטיבי ושנון עניינים הקשורים לזיכרון הקולקטיבי היהודי והפלסטיני, מיתוסים של גבורה לאומית, שואה, התסמונת הישראלית של "העולם-כולו-נגדנו" ומנגד – הראייה הקונספירטיבית של "היהודים-הם-בכל-מקום". סצינות מבריקות קצרות המתרחשות במצדה ויד ושם, לצד דמותו המיוסרת של המאמן הגרמני של נבחרתנו החרד מפני משא ההיסטוריה המונח על כתפיו – נדמות כמערכונים מדויקים של "החמישייה הקאמרית".
חלפון מיטיב לבנות את המתח ההולך וגובר לקראת המשחק הגורלי, גם אם נדמה (בעיקר, יש להניח, מסיבות תקציביות) שהוא מעניין את הציבור בארץ ובעולם פחות מכפי שאפשר היה להעלות על הדעת. נוכחותו של הצוות התיעודי – הכרעת בימוי ותסריט נטולת הקשר של ממש – מביאה את אחת הדמויות להטיח בפני המצלמה "אנשים סובלים, ואתם עושים סרטים דוקומנטריים". אולי אחת האמירות המדויקות בכל הנוגע לאתיקה של התיעוד, אלא שכאן, כאמור, אין לה משמעות רבה.
היריבות בין איבגי ועיסא מהווה את מרכזו הקומי של הסרט – שניהם, אגב, מצוינים – אך אלה הם דווקא סיפורי המשנה שמעניקים לו את נפחו. שחקנה הערבי של נבחרת ישראל, למשל, כוכב חיזוק פלסטיני שמוברח אל תחומי הרשות דרך המנהרות בעזה, ארגון אימהות המוחות נגד הפתרון הספורטיבי, וכן תושבי העיר השלווה בפורטוגל שנבחרה לארח את המשחק שישים קץ לסכסוך שאין להם כל מושג לגבי טיבו.
"מלחמת 90 הדקות" מודע להיותו פנטזיה מוחלטת. הסרט מהנה, דווקא משום שחלפון נמנע מכל שמץ של דידקטיות והטפה פוליטית. הוא עוסק בעסקני ספורט ושחקנים המגלים לפתע שהם נמצאים בחוד החנית של מהלך היסטורי, גם אם מידת האבסורד הנלווית לכך מוצנעת יתר על המידה. חלפון הוא, כפי הנראה, הספורטיבי שבין קולנועני ישראל ("גמר גביע" שכתב תיאר אידיליה בין חייל צה"ל ושוביו אנשי אש"ף בלבנון על רקע משחקי המונדיאל של 1982, ו"האיטלקים באים" עסק בקבוצת כדור-מים מארץ המגף שמגיעה למחנה אימונים בקיבוץ) – ולא נותר אלא להצטער שבניגוד למה שמתואר בסרטו החינני הנוכחי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני רחוק מאי-פעם משריקת הסיום שלו.
