מכתבים שנמצאו 72 שנה אחרי השואה: "מחר לא נוכל לכתוב לכם יותר"
לקראת טיול שורשים ברומניה ביקש שגיא בלשה מאמו חווה לחפש תמונות של סבא וסבתא שלו. חווה מצאה לא רק תמונות, אלא גם מכתבים שכתבו אמה הלן וסבתה, ימים ספורים לפני שנלקחו לגטו. חווה: "דרך המכתבים גילינו מה עשו למשפחה שלי"
שגיא בלשה (45), סיפר ל-ynet: "אמא שלי חווה נולדה בעיר קלוז' בצפון טרנסילבניה. כל משפחתה גרה לפני השואה בכפר הידלמאש, שעה נסיעה משם. היום השטח הוא חלק מרומניה, אך בזמן השואה הוא היה בשליטת הונגריה. אמי עלתה לארץ אחרי המלחמה עם הוריה כשהיא בת ארבע. הסבים והסבתות של אמא מתו באושוויץ והיא מעולם לא הכירה אותם. בנובמבר האחרון אמי חגגה 70, עשינו לה מסיבת הפתעה ושברנו את הראש מה לקנות לבן אדם שיש לו הכל. גיליתי באופן מקרי שיש טיסות ישירות לקלוז', קנינו כרטיסים ולפני הנסיעה התחלתי לעשות תחקיר גדול".
במסגרת ההכנות לנסיעה ביקש שגיא מאמו למצוא תמונות של הסבא והסבתא, כדי שיראו אותם לנכדים. "היא קצת היססה וחשבה מהיכן תביא תמונות. היא עלתה למחסן ומצאה קופסה שדודה שלה נתנה לה בשנות ה-90 לפני שנפטרה. בפנים אמא מצאה אלבומי תמונות ושלושה מכתבים בהונגרית".
המכתבים היו על נייר מצהיב, מהשנים 1943-44 חודשים ספורים לפני שיהודי הכפרים באזור הזה נלקחו לגטו. "פניתי לחבר שגר בבודפשט והצגתי לו את המכתבים", מספר שגיא. "אשתו שדרנית בערוץ טלוויזיה וביקשנו שיקליטו את המכתבים על קבצי קול, כדי שאמא תוכל לתרגם וכך היה. אמי התרגשה מאוד, זו הייתה הצצה לחייה של סבתה שנספתה באושוויץ".
כך כתבה הלן לוב, אמה של חווה והסבתא של שגיא ב-2.5.1944, יום לפני שכל היהודים מהכפר נלקחו לגטו:
יקיריי,
אני יכולה לכתוב לכם רק זאת: אל יעצב לבבכם עלינו. אנחנו מבקשים את אלוהים שייתן לנו כוח ובריאות כדי לשרוד את הזמנים הקשים האלה. היום יום שלישי ולדעתי מחר לא נוכל יותר לכתוב לכם. אני מקווה שתקבלו את מכתבי. אנחנו במצב נפשי כזה שאני לא ממש יודעת מה אני כותבת לכם. אכתוב פעם נוספת שעלינו להיות חזקים כי אנחנו זקוקים אנושות לכך עכשיו. אנחנו חושבים עליכם עם מיליון נשיקות ולב דואב. לו לפחות היינו יכולים להיות יחד אתכם ועם שוני היקר. (האח שהיה במחנה כפייה באוקראינה ושרד את השואה. ג.מ)
מיליון נשיקות
הלן
חווה סיפרה ל-ynet: "אמא שלי לא סיפרה הרבה אבל דרך המכתבים הבנתי כמה דברים - עד הדקה האחרונה אדם לא יודע מה יעלה בגורלו. הם כן חשו שזה הולך לקראת הסוף ושהאופטימית ביותר הייתה דודה שלי, גולדי, שאמרה שיכתבו ברגע שיגיעו. נעצבתי נורא, דרך המכתבים גילינו מה עשו למשפחה שלי".
כך כתבה גולדי, דודתה של חווה, יום לפני שנלקחה לגטו, לאחותה ובעלה:
בוריש וולי יקרים,
אל תאבדו סבלנות אם לא תקבלו מאיתנו דואר הרבה זמן. אם תהיה לנו כתובת חדשה ויתאפשר לנו הרי נכתוב לכם. אנחנו מבקשים מאלוהים הטוב שייתן כוח לכולנו ונוכל לשאת את הכל. מכם אנו מבקשים שתהיו חזקים ותשמרו על עצמכם. תכתבי לנינוקה (אולי העוזרת ההונגריה שנשארה. ג.מ), גם היא תכתוב לך.
מיליון נשיקות לשניכם
באהבה גולדי
בחלק השלישי של המכתב כתבה לייבה, הסבתא של חווה, בתאריך ה-3 במאי, יום לפני שהמשפחה הועברה לגטו:
ילדיי הטובים היקרים,
אל תתפלאו אבל עליי לבשר לכם שאנחנו צריכים לנסוע מכאן ואנחנו עדיין לא יודעים לאן. אם יתאפשר נכתוב לכם. אל תדאגו. אלוהים הטוב לא יעזוב אותנו. משוני קיבלנו היום מכתב ותודה לאל הוא בסדר. גם מכם קיבלתי גלויה. אני הקדמתי ושלחתי לכם מברק כי הייתי חסרת סבלנות, אבל עדיין לא קיבלתי מענה. אני מבקשת אתכם שוב, לא לדאוג לנו כי אלוהים הטוב איתנו. שישמע את בקשתנו.
מנשקת אתכם בלי סוף
אימא שלכם
שגיא: "המכתב האחרון נכתב בידי שלוש הנשים - לייבה לוב, הסבתא של אמא שלי, שנשלחה לגטו בעיר קלוז' עם בנותיה הלן וגולדי, יחד עם 400 יהודי העיירה. הגטו היה במפעל לבנים מזעזע, הם לנו על משטח תחת כיפת השמיים, נתנו להם לקחת כמה שקים של שמיכות ובגדים. בגטו היו 18 אלף יהודים והוא חוסל תוך שבועות: מה-24 במאי עד ה-9 ביוני היו טרנספורטים לאושוויץ, בכל טרנספורט 3,000 איש".
עם חיסול הגטו, שלוש הנשים מגיעות לאושוויץ. שגיא מספר: "בסלקציה, לייבה נשלחת לצד של המוות. גולדי בת 22 נשלחת לחיים והלן בת ה-30 נשלחת לצד של המוות, אבל לייבה אמרה לה 'תתגנבי לאחותך' והיא איך שהוא מסתננת ונצמדת לגולדי, לצד של החיים. לייבה מתה בתאי הגזים. שתי הבנות עבדו בעבודות כפייה קשות וסיימו את המלחמה בברגן בלזן. הן שרדו. אחרי המלחמה הן חזרו לקלוז'. הלן פגשה את סבי שמחה בוני שרייבר שחזר מעבודות כפייה באוקראינה, שרק מעטים שרדו מהן. אמי נולדה שם. אחרי השואה המשפחה התפצלה בעולם: האחות הבכורה בוריש, אליה נשלחו המכתבים, עלתה בשנות ה-80 לישראל והביאה את הקופסה לאמי. גולדי והלן נפטרו בשנות ה-80' וה-90'.
טיול שורשים עם הנכדים
לאחר שקראו את המכתבים יצאה המשפחה - חווה – בתה של הלן, אליעזר (לולו) גרינצוויג – בנה של גולדי, ילדיהם וחלק מנכדיהם לכפר ברומניה שבו הכל החל: "בחודש ינואר, במינוס 15 מעלות. הקראנו את המכתבים ליד הבתים שהם חיו בהם".
חווה: "חשתי בטיול שאני נושאת אותן איתי וחשבתי כמה הן היו מאושרות לראות את הנכדים והנינים. לאבא ואמא שלי הייתה קהילה והם נהנו מעצם החיים הכפריים השקטים, האוויר והשלג. אמי תמיד סיפרה על החלקה על הקרח אבל מעולם לא בערגה, היא אמרה שהיא לא רוצה אפילו לחזור לראות את זה. הייתה רתיעה מהבגידה שהם חשו אחרי שלקחו אותם למחנות. אחת ההפתעות הגדולות בביקור הייתה ההשתתפות של הילדים וההקשבה שלהם. כשניסינו למצוא בבית הקברות שמות שאנחנו מכירים, הילדים עברו ממקום למקום וחיפשו, הם היו מאוד בתוך התהליך ולא נעשו מדוכאים, זה בהחלט תרם להם".
גם הצד של משפחת שרייבר, אבא של חווה חי בכפר: "משפחת שרייבה הייתה העשירה ביותר באילדמאש וצאצאי רב חרדי ידוע, החת"ם סופר. שמחה בונם שרייבר, אבא של חווה, היה היחיד שניצל מכל משפחתו והוא התחתן עם הלן. כל אחיו והוריו נספו באושוויץ. הבית של המשפחה היה הגדול ביותר, הוא נמצא בלב הכפר ונקרא "קאסה שרייבר". היום יש שם בית ספר".
חווה מסכמת: "עליתי בגיל 4, אני צברית. הורי ניסו להעניק לי מה שכל ילד חופשי צריך להרגיש. חשוב מאוד לדעת מאיפה באת, זה נותן עומק ופרופורציה לכל מה שאתה לוקח כמובן מאליו. אתה מבין שאין ביטוח בחיים בשום דבר ושהמשפחתיות מאוד חשובה. זו חובה להנחיל את זה מדור לדור, לא בהרגשה של קורבנות אלא כדי להבין שאין מקום אחר מלבד הארץ".
לפנייה לכתב/ת 
