"המון נוסעים בטרנספורטים לפולין, גם אלינו זה יגיע". יומן של ילדה בשואה
בבית לוחמי הגטאות התקבל יומנה של סילביה גוטמנובה הצ'כית שנרצחה עם משפחתה במחנה סוביבור. במשך שבעה חודשים כתבה סילביה על אהבה נכזבת, על מבחנים בבית הספר ורק בין השורות גם על מראות המלחמה: "אנו נושאים סמלים שאנחנו יהודים. שוב יש טרנספורטים, דבר זה הוא נורא ללא תקווה"
לאורך השנים נחשפו יומנים רבים שבהם תיעדו ילדים ומבוגרים את החוויות הקשות בתקופת השואה. לבית לוחמי הגטאות הגיע בשנה האחרונה יומן נוסף, שכתבה סילביה גוטמנובה, שהייתה רק בת 9 עת סופח חבל הסודטים בצ'כיה לגרמניה, ובת 10 כשכבשו הנאצים את המדינה כולה.
את היומן כתבה בשנים 1942-1941, ורובו כלל אינו מוקדש לאירועי המלחמה והשואה. רוב הטקסטים עוסקים בעולמה של הילדה-נערה המתבגרת, הנערים שבהם היא מאוהבת, כיצד היא נראית ובילויים עם חברותיה. רק בין השורות, כבדרך אגב, נחשף הקורא לאירועים הדרמטיים שחווים סיליביה, משפחתה ומכריה.
את השורות הראשונות ביומן כתבה ב-11 בספטמבר 1941: "שלשום היה יום נפלא. ראשית חזרתי הביתה מבית חולים, שם שכבתי שישה שבועות בנפילה. שנית קיבלתי את היומן הזה, שלישית קיבלתי מאבי 100 קרונות עבור אופניים. אני גם חוסכת בחזירון ולחוד במעטפה, עד ששם יהיו אלף קרונות שלמים עבור אופניים. יש לי כבר 700 קרונות ואני מקווה שאת האופניים נקנה בהקדם".
היא המשיכה וכתבה: "לפני הנפילה רכבתי באופניים של בן-דודי יראי ועכשיו איני יכולה כיוון שאני בקושי הולכת ואחר-כך עוד 14 יום אסור לי להיפגש עם ילדים. זה נורא טיפשי. אסור לי ללכת לבית ספר... אסור לי לשבת במטבח, מפני ששם נמצאים יראי, פטר ואדיטה. אנחנו גרים בשכירות אצל הדוד אאולה שפחדתי ממנו נורא".
ב-16 בספטמבר היא כותבת לראשונה – כבדרך אגב - על סימון היהודים: "בבית חולים קיבלתי פעם מכתב מהונזה ליבן. אני חושבת שלפני שנה הייתי משתגעת משמחה, אבל השנה זה לא משנה לי. אווה וגרטה כבר שתיהן עם מישהו, רק אני לא. בימים אלה אנחנו אמורים לקבל סימון על כך שאנו יהודים. אני סקרנית מכך". שבוע אחר כך היא מציינת: "יש לנו כבר מזמן סימונים, וזה לא כל כך נורא".
מיד אחר כך היא כותבת שוב על חייה האישיים: "אני מאוהבת – האם לכתוב? בפטר הרצוג. חבר של פטר מאהרור, אבל ללא תקווה, כי יש לו חברה. אמנם זה לא מפריע לי, העיקר שאני יכולה לשוחח אתו, אני חושבת שהוא מאוהב בי מפני שחבר אחר, קארל, שאל אותי – בת כמה אני. פטר הרצוג אמר לי שהוא נעלב שלא אמרתי לו שלום. ולי לא אכפת. אני רוצה את פטר".
"יש לי חוסר מזל נוראי באהבה"
המצב בחוץ מחמיר וחודש אחר כך כותבת סילביה: "מאז שכתבתי בפעם אחרונה ביומן, השתנה הרבה. אנו נושאים סמלים שאנחנו יהודים, כאלה כוכבים צהובים (משפט זה היה מחוק – א"ר). המון אנשים נוסעים עכשיו לפולין, וגם אלינו זה יגיע". בהמשך היא כותבת כי כבר אינה מאוהבת בפטר הרצוג, אלא בפטר אחר – בן דודה. "אני כבר מתביישת בפני היומן בגלל שטות כזו", היא מוסיפה.
בחודש נובמבר היא מתארת את הסיטואציה הבאה: "אתמול כשהלכתי הביתה, ברחוב מלנז'ה, נשים זקנות מוכרות לימונים שבדרך-כלל אינם למכירה בכלל. ראיתי יהודי עם זקן, איך עצר כמה צעדים לפני אחת הנשים הזקנות עם לימונים. הוא עמד שם כמה רגעים והסתכל עליה. אחרי-כן פתאום זז והתקרב אליה, אבל מיד חזר בדעתו, הביט בשעונו והלך עם הבעה עצובה בפניו, כך שבמקום פרצתי בבכי. חשבתי על כך שיש לו אולי ילד חולה בבית, שלא יכול להיות בלי לימון, ועכשיו הוא לא יכול לקנות את הלימונים".
דצמבר 1941 וסילביה כבר מתארת את המראות הקשים של העברת היהודים למחנות. "כבר לא כתבתי הרבה זמן לתוך היומן. אני נורא עצלנית ושכחנית. בינתיים הרבה דברים השתנו. הטרנספורטים לפולין נמשכים, עכשיו זה לטרזין. לזוזה נסע הבחור שלה, בדיה, והיא כבר לפני זה כל הזמן בכתה. מחר תיסע עדית מארר, אימא ואבא שלה וסבתא (ממנה קיבלתי את היומן) וסבא. ועדית מורגנשטרן. אני המומה לגמרי".
הפעם האחרונה שבה כתבה סילביה ביומן, הייתה ב-13 באפריל 1942, שבוע לאחר יום הולדתה ה-13. "אין חדש. התחיל בית הספר. זה גועל נפש. מחר יש מבחן, מזה לא אכפת לי בכלל. אקבל ציון נמוך, נו, לא יקרה שום דבר. שוב יש טרנספורטים, דבר זה הוא נורא ללא תקווה".
סילביה ממשיכה לכתוב על אהבתה לפטר, בן דודה. "אני נורא מאוהבת בפטר ובו זמנית אני מקנאה בזוזה וליאה, שפטר מאוהב בליאה ידעתי מזמן, אבל היום זוזה אמרה לי שזה גם הדדי. יש לי חוסר מזל נוראי". את היומן המרגש חותמת הנערה במילים: "הייתי כבר רוצה להפסיק להתעסק עם פטר, אבל זה לא הולך. אם כן, שלום".
פחות מחודש לאחר מכן, ב-7 במאי 1942, נשלחו סילביה, הוריה סימון ושטפנקה, ואחותה זוזנה, לגטו טרזין. לאחר כחודש בגטו, נשלחו למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו. את היומן תרמה למוזיאון תושבת שבדיה, שאמה הייתה חברתה לכיתה של זוזנה.
מנהלת הארכיון במוזיאון, ענת ברייטמן, אמרה בעקבות חשיפת היומן כי מדובר במסמך מרגש. "בעיקר ניתן לראות בו כיצד הילדה מנסה לשמור על הסדר הישן, להמשיך ולנהל שגרת חיים חברתית על רקע האירועים הקשים שמתרחשים סביבה, והם כמעט לא חודרים לעולם שאותו היא מתארת".
את הפרטים על סיליביה ומה שעלה בגורלה אספו בבית לוחמי הגטאות מסיפוריה של התורמת, וממידע שנמצא ביד ושם. במוזיאון מבקשים מכל מי שיש לו מידע על הילדה ומשפחתה, לפנות למוזיאון ולמסור את המידע.
לפנייה לכתב/ת 
