מה ילדים קטנים צריכים לדעת על השואה

ימי זיכרון הם נושא טעון ומטלטל רגשית. כל שנה יש לפחות הורה אחד שפונה אלי ומתלבט האם לשלוח את בנו/בתו לבית הספר ביום הזה, והאמת? אני מבינה את ההתלבטות. במערכת החינוך החל מהגיל הרך יש חובה לציין את ימי הזיכרון, כמובן שיש נקודות וקווים מנחים, אתרים מצוינים ומאמרים שעוסקים בנושא אך בסופו של דבר כל מחנך עושה כראות עיניו. אני חושבת (וזאת דעתי האישית) שילדים בגיל הרך צעירים מדי להיחשף לנושא מורכב שכזה וגם בכיתות א'-ב' החשיפה צריכה להיות מאוד מינימלית, מותאמת ונקודתית.

מאחר ובערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה לוח השידורים משתנה, יש ילדים שהולכים עם הוריהם לטקסים בשכונה או בתנועות נוער, בחוץ שוררת אווירה שונה, חשוב כבר באותו ערב להזכיר לילדים את הנושא. אני בדרך כלל נוהגת להגיד להם (ילדי כיתה א' וכיתה ב') "אתם יודעים, היום בערב נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מה אתם יודעים על היום הזה?" בשלב הזה הילדים מתחילים לשפוך ערבוביה של דברים שהם יודעים על הנושא (לצערי בגיל צעיר הם יודעים יותר מדי). אני עונה בצורה עניינית לשאלותיהם, "עורכת סדר" בבלגן המושגים ומדגישה את ריחוק הזמן והמקום לשם יצירת תחושת מוגנות.

פעילות כיתתית סביב יום השואה

הבנת מושג הזמן והמרחק

ילדים צעירים לא תופסים כמונו המבוגרים את המושג "רחוק" ועלולים לחוות את אירועי השואה כקרובים יחסית, אף על פי שהתרחשו לפני מספר רב של שנים. לא פעם הם מערבבים בין המן, פרעה והיטלר. לפני מספר שנים תלמיד מכיתתי שאל את אחת הסבתות שהגיעה לכיתה אם היא הייתה ביציאת מצרים. חשוב להדגיש את ריחוקו של אירוע השואה בזמן ובמקום: "כשכל הילדים שבכיתה עוד לא נולדו", "כשההורים שלכם עדיין לא נולדו", "כשעוד לא הייתה המדינה ולא היה צבא", חשוב לטעת בהם ביטחון שהסביבה שבה אנו חיים היום היא מוגנת.

צפירה

יום לפני יום הזיכרון חשוב להסביר לילדים שתשמע צפירה למחרת. אני נוהגת לשאול את הילדים אילו סוגי צפירות הם מכירים (אמבולנס, אזעקה וכד') ומסבירה שהצפירה של ימי זיכרון היא צפירה מיוחדת, לא כזו שמזהירה מפני סכנה אלא כזו שנועדה להודיע על יום מיוחד. הצפירה נועדה לעצור לדקה את מה שאנחנו עושים, כדי שנזכור את האנשים הטובים שסבלו והגיבורים האמיצים שניצלו וניצחו את הרעים. אני מקפידה לשוחח על מה אפשר לחשוב בזמן הצפירה, על כך שעצם העמידה שלנו מסמלת את הכבוד שלנו ליום הזה ומזמינה ילדים שאני יודעת, שעלול להיות להם קושי, לעמוד לידי ולהחזיק לי את היד (לפעמים אנחנו עומדים, מורה וילדים, ומחזיקים ידיים).

לטורים הקודמים:

- השיטה שעזרה לתלמידים להתגבר על הפחד מחיסונים

- התלמידים יצאו מבית ספר כדי ללמוד

- הברכה ששינתה את כל האווירה בבית הספר

מה עושים בבית הספר?

אני מקפידה לתת לילדים "זמן גמיש" בכיתה בו הם מוזמנים לשחק, לצייר וליצור במטרה להביע את עצמם ותחושותיהם. כמו כן, אני נוהגת להקריא סיפורים המתחברים לנושא באופן עקיף, למשל הספר איתמר פוגש ארנב של דוד גרוסמן, בעקבותיו אנו עוסקים בנושא פחד בכלל ופחד על בסיס חוסר הכרות בפרט. אני מקפידה לשלוח מייל להורים המתאר מה היה בכיתה באותו היום כדי לשתף אותם בנושאים שעלו בכיתה ביום זה.

הילדים היום חשופים למציאות קשה לעיתים כבר בגיל הרך. אין צורך להעמיס עליהם בגיל כל כך צעיר גם את העבר הקשה מבלי שהם יכולים להתמודד עם הדברים. חשוב לעסוק בנושא ברגישות ובחוכמה ולזכור שיהיו להם שנים רבות ללמוד על הנושא כשיהיו קצת יותר גדולים.

חשוב שאתם ההורים תהיו מעודכנים בתכנים ובנושאים שעסקו בהם במסגרת החינוכית של ילדכם. זה בסדר ואפילו חשוב שבמידה ואתם לא מעודכנים, תבקשו מהגננת או המחנכת לשלוח מידע בנושא, כך תוכלו להתייחס במידת הצורך. ביום כזה אנו צריכים להיות שם בשביל הילדים, לחבק, להכיל וכן, לקיים שגרה רגילה עם התייחסות מתאימה לנושא.

הכותבת היא מחנכת כיתות א'-ב' ובעלת הבלוג מורה בפיג'מה