הדילמה של שרי אלפי בימי זיכרון
"אמרו לי שאני רגישה מדי, כבדה וסתם מגזימה". שרי אלפי מסבירה למה בתה הבכורה לא הלכה אף פעם לגן בימי השואה ומה קרה השנה שגרם לה לשנות את דעתה
כשבתי הבכורה הייתה בגן בגיל שנתיים התעניינתי איך, אם בכלל, מתייחסים לימי הזיכרון בגן. הגננת סיפרה שביום הזיכרון היא "רק אומרת" שזהו יום בו "אנחנו עצובים על החיילים שמתו". היא רק אומרת. אבל אוצר המילים של בתי בת השנתיים טרם כלל את המושג מוות. "זה עובר להם מעל הראש", היא הוסיפה. "איך מעבירים מוות מעל ראש של ילדים", רק שאלתי את עצמי, והחלטתי לא לשלוח אותה לגן באותו היום.
"את סתם מגזימה", אמרו מסביבי. "היא תצטרך להתמודד עם זה מתישהו", הוסיפו. ותהיתי יחד עם בן זוגי מתי נחליט שה"מתישהו" הגיע. והנה הגיע יום השואה בגן טרום החובה והתעניינתי איך הגננת מתכוונת לדבר על כך עם הילדים. "כמו פרעה", היא הסבירה, ואני בנימוס דרשתי פירוט קצר שייתן לי מושג איך פרעה משתלב פה בסיפור. "כמו שהילדים לומדים על פרעה ועל פסח, ככה אני מלמדת על היטלר ויום השואה". כשהיא הבחינה במבט המבולבל שלי שמנסה לעקוב אחרי סקירת ההיסטוריה של העם הנרדף שלנו במשפט אחד, היא הוסיפה במבט מרגיע - "זה נשמע להם כמו משהו שקרה לפני הרבה שנים". פרעה, היטלר, פסח, שואה וילדה בת ארבע עם עיניים גדולות מלאות סקרנות ותמימות מבורכת. החלטנו שלא לשלוח אותה לגן באותו היום.
לומדים "רק" על משרפות וגזים
"עד מתי אתם מתכוונים להמשיך עם זה?", אנשים התעניינו. "עד גיל 16, ואז ישר למצעד החיים בפולין", ענינו בציניות כשהתעקשו על תשובה. החלטנו כל שנה לבחון את הנושא מחדש. תהינו מתי ה"מתישהו" ירגיש לנו נכון, והנה הגיע גן חובה. סוף חופשת הפסח ואני שואלת את הגננת החדשה בנימוס אם אפשר לדעת על מה תשוחח איתם ביום השואה. "ממש בקצרה. רק ה'בייסיק'", ענתה. "תוכלי לתת לי מושג כללי?", התעקשתי בחיוך מנומס. "את יודעת, מקלחות, משרפות, גזים, היטלר". אם זה ה"בייסיק", מה כוללת החבילה המורחבת, תהיתי.
"זה נושאים שהילדים מביאים לגן, אין לי שליטה על זה", הוסיפה כשקלטה כנראה את המבט המבוהל שניסיתי להסוות. "הם יותר חכמים מאיתנו", ציינה וצדקה כל כך. אך מה בין חוכמה וכל ה"בייסיק" האלה לא ממש הבנתי (והילדה לא נשלחה לגן, אתם כבר מבינים).
מה ילדים קטנים צריכים לדעת על השואה
בבית הספר המורה אמרה שתדבר "רק על הילדים". בשואה, זאת אומרת. זאת הדרך שלה להרגיע אותי שהתוכן מותאם לגילם. כי לדבר "רק על הילדים" (בשואה, כן?) נותן להם לחוות את הנושא בצורה יותר נגישה. בואו נעשה רגע תרגיל מחשבתי כדי להמחיש לכם את התיאוריה הזו - תדמיינו לעצמכם שמתאכזרים קשות בחייזר, עכשיו תדמיינו שמדובר בבן אדם, עכשיו תדמיינו שמדובר בבן אדם שנראה זהה לכם לחלוטין. איך הרגשתם? היה לכם נגיש? תוסיפו לכל זה תיאורים גראפיים של מוות ותדמיינו שאתם בני שש (צודקים, לא שלחתי את הילדה לבית-הספר).
עדיף ללמד אותם לאהוב
"את רגישה מדי", אמרו לי. "כבדה", הוסיפו. יש סיכוי לא קטן שהם צודקים, אבל השנה פגשתי גננת שהראתה לי שאפשר גם אחרת. הגננת של בתי האמצעית סיפרה לי שביום השואה היא קוראת להם את "דירה להשכיר" ומדברת איתם על נושא מורכב כמו גזענות בצורה שמותאמת לגילם. "היטלר? מקלחות? משהו מה'בייסיק?", בדקתי ליתר ביטחון. התשובה הייתה שלילית, ולכן זאת תהיה הפעם הראשונה שאחת הבנות שלי הולכת לגן ביום הזה.
אני יודעת שה"מתישהו" יגיע ואלמד את בנותיי על השואה. חשוב לי שידעו את ההיסטוריה של העם שלנו, של הסבא רבא שלהם ומשפחתו שנספתה, וינציחו את זיכרונם גם בדורות הבאים. בינתיים, בגילן הצעיר כל כך, אני בוחרת ללמד אותן לאהוב את הארץ שלנו ובמיוחד את האנשים שבה.
והנה עוד יום שואה מגיע ועוד כתבה על ניצולי השואה המעטים שנשארו והעוני המחפיר והמשפיל שחלקם חיים בו. ובכל שנה אנחנו מצקצקים בלשון ושום דבר לא משתנה. אולי במקום להיות עסוקים בשיתוף ילדים קטנים בזוועות שאפילו ילדה בת 36 מתקשה לעכל, אנחנו צריכים לדאוג למעט הניצולים שנשארו ועברו את כל הזוועות הללו על גופם ונפשם. במקום ללמד לפחד ולשנוא, אנחנו צריכים ללמד לאהוב. לאהוב את זקנינו כמו שאנחנו אוהבים את ילדינו, כי העבר שלנו הוא חלק מהעתיד שלנו. צריך לזכור ולא לשכוח.
הכותבת היא זמרת, יוצרת ותסריטאית, נשואה ואמא לשלוש בנות קסומות
לפנייה לכתב/ת 
