ריצת חייו

סימקין עלה לכותרות לפני שנתיים, כשהוכתר לאלוף העולם לוותיקים (גיל 90 ומעלה) בריצת 10,000 מטר. הוא קבע תוצאה של 1:20:01 שעות באליפות שנערכה בצרפת, והוסיף מדליית כסף בריצה לחצי המרחק. באותה שנה זכה גם באליפות אירופה לוותיקים שהתקיימה באיטליה.

סמיון סימקין עונד את העיטורים הצבאיים שקיבל לאורך השנים(צילום: עמית שאבי)

אבל מעבר להיותו אחד הרצים המבוגרים בעולם, סמיון סימקין הוא וטרן על כל המשתמע מכך, שלחם עם הצבא האדום במלחמת העולם השנייה ונושא עימו צלקות מהלחימה בנאצים ומאובדן משפחתו בשואה.

"הרגשתי כאבים אבל המשכתי לרוץ"

סמיון נולד ב-1924 בעיירה ליאדי בבלארוס. בגיל 16 נסע ללנינגרד (היום סנט פטרסבורג) ללמוד מכונאות. בדיעבד, זה מה שהציל את חייו. הכוחות הגרמניים כבשו את ליאדי ב-18 ביולי 1941. הם גייסו את יהודי העיירה לעבודות כפייה, ובתחילת מארס 1942 ריכזו אותם בגטו קטן, יחד עם יהודים מעיירות ומכפרים אחרים באזור. בגלל הרעב, הצפיפות והמחלות מתו רבים מהתושבים. גטו ליאדי חוסל סופית כעבור חודש, ותושביו נרצחו סמוך לעיירה.

כבר בגיל 17 רצה סמיון להתגייס למלחמה, אבל היה צעיר מדי. הוא עבד במפעל לייצור חלקי מטוסים, אבל לא היה מעוניין בפטור משירות צבאי שניתן לעובדיו. "חשבתי שאני צריך להגן על המדינה שלי ולהיות חייל", הוא מסביר. "התעקשתי שיקבלו אותי לצבא. באוגוסט 1942 גייסו אותי". הוא נשלח לאוגדת ארטילריה סמוך למוסקבה. "אחר כך שלחו אותי להילחם בבריינסק, שם הייתה לחימה קשה מאוד. לחמתי מינואר 43' ועד לסוף המלחמה".

ברח מבית החולים וחזר לחזית. סמיון סימקין(צילום באדיבות איגוד האתלטיקה)

בין היתר השתתף סימקין בקרב קורסק, הנחשב עד היום לקרב השריון (טנקים נגד טנקים) הגדול ביותר אי-פעם. הוא תיפקד כקשר והיה אחד מכמעט שני מיליון חיילים סובייטים שהשתתפו בלחימה באזור. "הקרב הכי קשה היה בקורסק. נפצעתי שם ברגל, הרגשתי כאבים אבל המשכתי לרוץ. בהמשך נפצעתי בינוני גם בראש".

סימקין הפצוע נלקח לבית חולים צבאי, אבל ברח משם כי לא רצה להשתחרר וחזר לחזית. על כך הוא זכה בעיטור גבוה מהצבא האדום.

רק כעבור זמן הוא הפנים את עוצמת השליחות ההיסטורית שהייתה במאבק מול גרמניה הנאצית. בזמן אמת, יותר מאשר בהבסת הרוע, הוא והחיילים סביבו מיקדו את מחשבותיהם בברית-המועצות. "חשבנו שאנחנו נלחמים בשביל סטאלין ובשביל המדינה. רק אחרי המלחמה גילינו שחצי מזה היה בלוף. כולם היו כמו זומבים, סטאלין והפוליטיקאים בילבלו את כולם, עשו שטיפת מוח. זה לא היה בשביל סטאלין, זה היה בשביל ניצחון החיים. לא אהבנו את סטאלין, פחדנו ממנו. רק אחרי המלחמה הבינו את המשמעות שלה, בזמן המלחמה לא היה זמן לנשום. חברים שלנו נפלו כמו זבובים".

מפגש קשה עם ניצולים יהודים

גם בתוך קהות החושים של המלחמה סמיון לא ויתר על צלם אנוש, ומקרה אחד כמעט עלה לו בחייו. "בגרמניה, ליד דרזדן, ראיתי שתי ילדות גרמניות קטנות שנראו רע ונתתי להן שוקולד. גם הן סבלו במלחמה, ואהבתי מאוד ילדים. חיילים רוסים הבחינו בזה, דרכו את הנשק ורצו להרוג אותי. חשבו שאני משתף פעולה עם הגרמנים. ניסיתי להסביר אבל לא האמינו לי. למזלי, מישהו מהפלוגה שלי קפץ להגן עליי ואמר: 'מה קרה לכם? הוא חייל מצטיין'".

רוב בני משפחתו של סימקין לא שרדו את התופת

אף שהייתה לו אפשרות להסתיר את מוצאו, סמיון לא התבייש בזהותו היהודית. "בתעודה הצבאית היה כתוב 'רוסי', וביקשתי שישנו וירשמו אותי כיהודי. הפקיד אמר לי: 'מה אכפת לך אם יהיה כתוב רוסי או יהודי? גם ככה כולנו נמות'. אמרתי לו: 'אני רוצה למות יהודי'".

המפגש עם יהודים שניצלו מהשמדה היה עבורו קשה במיוחד. "כשהיינו בפולין, קרוב לקראקוב, פגשתי בכפר קטן בחורה יהודייה שסיפרה לי שהיא ברחה מגטו ורשה והסתתרה אצל משפחה פולנית. היא פחדה מאוד שהחיילים יפגעו בה והייתה רזה מאוד. דיברתי איתה ביידיש, והיא נרגעה".

מרבית בני משפחתו של סמיון (שהתייתם מאביו בגיל צעיר שנים לפני המלחמה) לא שרדה את התופת. "כמעט כל המשפחה נרצחה בשואה. אמא שלי הייתה בגטו ליאדי", הוא מספר, "לא ידעתי בוודאות מה קרה לה, אבל ידעתי שלא היו ניצולים מהגטו. רק שנים אחרי המלחמה, ב-1948, נודע לי איך היא נרצחה. עדה סיפרה שירו בה למוות. כל השנים חיפשתי איפה קברו את אימא שלי, עד שב-1966 גיליתי. מישהי שהכירה אותה סיפרה. דאגתי להעביר אותה לבית קברות יהודי".

"רק אחרי המלחמה גיליתי כיצד אימי נרצחה"(צילום באדיבות איגוד האתלטיקה)

בסיום המלחמה היה סמיון עם כוחות הצבא בפראג. "ביום הניצחון זרקו עלינו פרחים. הזמינו אותנו לבתים, נתנו לנו אוכל וגם וודקה. בחורות נתנו לנו תמונות שלהן. קיבלו אותנו בחום שלא ראיתי כמותו מעולם".

סמיון המשיך בצבא גם אחרי המלחמה ושירת בסך הכל שבע שנים וחצי בצבא האדום, עד 1950. בשנים שלאחר מכן הוא התקשה למצוא את מקומו בעולם. חבריו כבר החזיקו בתארים אקדמיים, והוא הרגיש שנשאר מאחור. "כל שלוש-ארבע שנים החלפתי מקום עבודה. עברתי ממקום למקום", הוא אומר.

הנישואים לאספיר, מורה לאנגלית שהכיר במוסקבה, עזרו לו להתמודד עם החלל. "לא סיימתי אוניברסיטה, אבל למדתי מחברים וכך הפכתי למהנדס ראשי במפעל. המוח היהודי עזר לי", הוא מחייך.

סמיון עלה ארצה ב-1997, התגורר תחילה בשכונת רמות בירושלים ולאחר מכן עבר למעלה אדומים. אשתו נפטרה לפני כשלוש שנים ממחלה קשה. יש לו שני ילדים, ארבעה נכדים ושמונה נינים. בנו, לב סימקין, הוא פרופסור מוכר במוסקבה.

יחף בשלג במינוס 10 מעלות

אפשר להתייחס אל סמיון סימקין כאל אחד הקשישים המהירים בעולם, בטח בקרב בני גילו המופלג, אבל כשפוגשים אותו פנים מול פנים מבינים שהמהירות אינה העניין המרכזי פה, אלא

הסיבולת. "לפני ארבעים שנה התחלתי לרוץ. רצתי בקור של מינוס 10 מעלות, על השלג בלי נעליים, כדי לפתח את הסיבולת. הבת שלי גרה במרחק 27 קילומטר ממוסקבה, ופעמיים בחודש הייתי רץ לבקר אותה".

לפני עשר שנים הידרדרה ראייתו, וגם משקפיים כבר לא עזרו לו. ניתוחים שעבר הצליחו לעצור את ההידרדרות, אבל הוא רואה טוב למרחק מטר בערך ולא מעבר. בשל כך הוא מחזיק בתעודת עיוור. לקות הראייה לא מנעה ממנו להמשיך לרוץ – להפך.

לתחרויות הריצה נסע סמיון ללא תמיכה מהמדינה, עם תרומה צנועה מעיריית מעלה אדומים, ותו לא. בזמן שמתחרים ממדינות אחרות באו עם צוותים שלמים, סימקין טס לאליפויות לבד. חרף הקשיים, הוא גאה מאוד לייצג את ישראל באליפויות הוותיקים: "רצתי בתחרויות עם דגל ישראל, בזכיות במדליות התעטפתי בדגל. זו גאווה גדולה".

מפליא לראות את המרץ והחיוניות שלו אחרי כל מה שעבר בחייו. כשהצלם מגיע לתעד אותו לצורך הכתבה סמיון ממהר להביא לו כיסא מפינת החדר, וביציאה הוא מציע לו לסחוב במקומו את הציוד הכבד. הוא עדיין רץ בכל יום וגם אוהב לשחות. מאז 2009 רץ שלושים פעם 10 ק"מ. "אני החלטתי שאני לא רוצה להיות זקן. אין לי עוד הרבה שנים, אז

בזמן שנשאר לי אני רוצה להיות עם חברים ועם צעירים", הוא מספר על עצמו.

סימקין עם גביעים מתחרויות הריצה(צילום: עמית שאבי)

יתחרה באליפות אירופה עם רסיס ברגל

ביולי סמיון צפוי לנסוע לאליפות אירופה בדנמרק. הפעם ירוץ רק 5,000 מטר. הוא מודה שמתחיל להיות לו קשה. "הבן שלי אמר לי: 'אבא, מספיק, צריך לשים גבול'".

לפני שבועיים סבל סמיון מכאבים ברגל. האורטופד שלח אותו לצילום וגילה לתדהמתו חתיכת ברזל שנשארה מהגרמנים. מזכרת מהמלחמה, אם תרצו. מעין תזכורת לכך שסמיון נשא רסיס מהקרבות לאורך כל השנים האלה, גם אם הוא נסתר מן העין. את הרסיס הזה נשאו רגליו כשהחל להתאמן יחף בשלג וגם בריצות הארוכות שזיכו אותו במדליות. בינתיים לא דחוף לו לקבוע ניתוח להוצאת הרסיס הזה. תנו לו קודם לעבור את האליפות בדנמרק.

"החיים שלי טובים בסך הכל", חשוב לו להדגיש עכשיו ולסיים בצורה אופטימית: "אני חי במדינה שלי ושמח מאוד שאחרי כל הבעיות שהיו אני מאושר בחיים".