"נכנסו למחנה 333 נשים ויצאנו 333 נשים בחיים"

ויולה טורק נולדה ב-21 במאי 1916 בלבוצ'ה שבצ'כוסלובקיה (בעת הולדתה עוד באוסטרו-הונגריה, כיום מדובר במזרח סלובקיה). היא בתם של יוהנה (חנה) ויוליוס (ירמיהו) קליין ז"ל. לפני המלחמה, אז הייתה בת 22, סולקה מלימודי הרפואה בסלובקיה מכיוון שהייתה סטודנטית יהודיה, על פי צו הנומרוסקלאוזוס (שהגביל את מספר הסטודנטים היהודים). היא נישאה מיד לבחיר ליבה, ד"ר אלדר נויבירט, ובשנת 1944 גורשה, כשהיתה בגיל 28, יחד עם בעלה והורי שניהם למחנה אושוויץ. ויוליה היא היחידה ששרדה וניצלה מתאי הגזים בזכות קאפו שהכירה מעיר ילדותה. משם הועברה לבדה למחנה העבודה ליכטוורדן בשלזיה עילית, שם עבדה במרפאת המחנה.

"ב-19 באוקטובר 1944 נספו הוריי", היא נזכרת. "גם בעלי והוריו לא שרדו. בתום מלחמת העולם השנייה, ב-8 במאי 1945, שוחררתי מהמחנה. לאחר ששבתי לביתי בלבוצ'ה, גיליתי שבעלי ובני משפחתי נספו. הייתה לי באמת תקווה שאפגש עם בעלי אחרי המלחמה אבל אחרי יום יומיים שלושה, אחרי שהתחילו לחזור אנשים לעיירה שלי והוא לא חזר, הבנתי שלעולם לא אזכה לראות אותו יותר.

"היו ימים שכל הזמן שאלתי את עצמי למה אני נשארתי בחיים, עם כאב גדול וחשיבה שהגורל שלי שנותרתי בחיים אף גרוע יותר. אני זוכרת שחברה שלי שהייתה קצת יותר מבוגרת ממני, לקחה אז חתיכת נייר ועשתה בו קו וכך אמרה לי: 'תראי, זה היה ופה יש קו! אז יש לך אפשרות או לעבור את הקו ולהתחיל מחדש או שתתלי את עצמך.

דבורה, ויולה וחנה(צילום: אביגיל עוזי)

"לא תליתי את עצמי. הנה אני פה. בחרתי להמשיך ללמוד ולסיים את לימודי הרפואה, באוניברסיטת ברטיסלבה. אלה שנשארו בחיים - היינו מחוברות זו לזו. אני זוכרת שהן אספו כסף עבורי כדי שאוכל לחזור ללימודים. אחרי הבחינה האחרונה שעברתי בעל פה בלימודי הרפואה וסיימתי אותה בהצלחה, הסמיכו אותי לדוקטור נויבירטובה. יצאתי למסדרון ונעצרתי, אמרתי לעצמי שאין לי בעצם למי לספר שסיימתי את לימודי הרפואה. זה היה עוד רגע מאוד עצוב בסיפור החיים שלי. לכן אחד הדברים שהעברתי לילדים שלי שידעו שתמיד יש להם גב יש להם למי לספר.

"וכך זה עבר לנכדים שלי. הבת שלי תמיד חוזרת על המשפט הזה לילדיה – שתדעו שכל מה שתעשו ובכל מצב אני פה בשבילכם, כי יש לכם גב לבוא למי לספר! זה אחד המסרים החשובים שהעברתים לדורות הבאים במשפחתי. כי זה נותן חוזק וכלי חשוב בארגז הכלים לחיים האמיתיים".

יקירת הנגב

ד"ר ויולה עבדה במשך שנתיים בבית מרפא לניצולי שואה בהרי הטאטרה וטיפלה בעיקר בחולים שחלו בשחפת. "כולנו נשארנו לבד. עבורי זו היית המחויבות. תמיד אמרתי לילדים שלי – מאשוויץ העבירו אותנו למחנה קטן של נשים. נכנסו למחנה 333 נשים ויצאנו 333 נשים בחיים. יש לזה בעיניי עוצמה נשית שלא תתואר".

ב-1 במאי 1948 הכירה ויולה את בעלה השני, ד"ר גבריאל טורק ז"ל, אורטופד במקצועו, ובהמשך השניים נישאו. הם נמלטו מסלובקיה ועלו לארץ ישראל בשנת 1949 (כל אחד בנפרד - הוא בפברואר והיא ביולי). לויולה וגבריאל טורק נולדו שני ילדים, ד"ר ירום טורק (רופא שיניים) ופרופ' חנה יבלונקה, והיא סבתא לשיש נכדים.

"בשנת 1954 נסעתי להשתלמות באנגליה למשך כשנה ובעלי נשאר בארץ לטפל בילדים", מספרת ויולה. "מאוחר יותר, בשנת 1959, עברתי עם המשפחה להתגורר בבאר שבע בשכונה ד'. שם הפכתי לרופאה המחוזית. מי ששינה לי את הגישה לחיים זה היה בעלי השני, זכרונו לברכה. הוא לימד אותי לאהוב את הנגב. בזכותו הכרתי כל אבן בנגב. 

"כל הזמן הייתי בנסיעה, כי לא אהבתי לשבת מאחורי שולחן כתיבה. נסענו מאילת ועד שדרות. אני חושבת שפתחנו עשרות של תחנות בריאות למשפחה הפזורות בנגב, ובנוסף ב-1973 היינו חלק מהמהפכה בנגב עם הקמת אוניברסיטת בן גוריון שבמסגרתה היינו פעילים גם אני וגם בעלי. במיוחד בהקמת בית הספר לרפואה".

מאז שיצאה לגמלאות בשנת 1988, בגיל 72, המשיכה ויולה להתנדב בתחומים רבים. באותה שנה זכתה בתואר יקירת העיר באר שבע ואף קיבלה ב-2004 את "אות יקיר הנגב" על תרומתה לפיתוח הרפואה בנגב. בשנת 1998 השיאה משואה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, וב-2002 בעצרת בלוחמי הגטאות. ויולה: "כאשר בעלי נפטר, הילדים שלי שמתגוררים במרכז הארץ דאגו לי ושאלו אותי עכשי 'אמא מה את עושה בבאר שבע?' ורצו שאעבור לידם. עניתי להם - פה אני בבית".

בתה, פרופ' חנה יבלונקה, בת 66, היא היסטוריונית, חוקרת השואה, ממייסדות המחלקה ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, שפירסמה ספרים בנושא כמו "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן" ו"הרחק מהמסילה - המזרחים והשואה". חנה היא אלמנתו של השחקן יוסי יבלונקה ז"ל, שנפטר מדום לב בשנת 2006, גם הוא בן לניצולי שואה. היא אם לשלושה ילדים.

"אמשיך להעביר את הסיפור של סבתא שלי הלאה לילדיי ולנכדיי"(צילום: אביגיל עוזי)

"מאז היותי ילדה קטנה קטנה אני צמודה לסבתא שלי, בקשר מאוד מיוחד", מספרת דבורה יבלונקה שלום (בת 32), הנכדה של ויולה, שחקנית התיאטרון העברי שגילמה לא מעט תפקידים של ניצולת שואה ומי שמוכרת לרבים כפרזנטורית בפרסומת של "ביטוח הראל", ומוסיפה: "אני קוראת לה בשם חיבה 'מוצ'קי שלי'. היא ההשראה שלי והמודל לכוח נשי להגשים תמיד את החלומות שיש לך - זה מה שהעבירה לנו בין היתר כמסר חזק.

"אחד המשפטים החקוקים לי בראש שמוצ'קי שלי מספרת תמיד הוא - 'מה עושה בחורה יהודיה שסלקו אותה מהאוניברסיטה? מתחתנת!'", מחייכת דבורה ומוסיפה כי סבתא ויולה הייתה השושבינה בחתונתה. "זה כנראה לא במקרה שאני מקבלת תפקידים של ניצולת שואה בהצגות כמו 'אנדה', ההופעה הראשונה שלי בתיאטרון רפרטוארי. זו הצגה שעסקה במשפט אייכמן. החיבור שלי לשואה הוא ללא ספק מהבית שבו גדלתי - סבא וסבתא ניצולי שואה ואמא שעוסקת בתחום שנים רבות באקדמיה.

"אני מרגישה שאני מעין 'שרוול' שדרכו אני מוציאה לפועל את העוצמה הנשית שבי, לגלם בין היתר תפקידים של ניצולות שואה על הבמה וכך להוציא החוצה את הכאב של הסיפור הפרטי של סבתא שלי. ודווקא כילדה, לא רציתי לשמוע את הסיפורים על השואה. זה קרה בגיל יותר מאוחר. הפרידה שלי מאבא שלי, שנקטף לי באמצע החיים, השחקן יוסי יבלונקה ז"ל, מת מדום לב בגיל 59 ולצערי זו אני שמצאתי אותו בבית בלי רוח חיים. הייתי לבד, אמא והאחים שלי לא היו אז בארץ. הטלפון הראשון היה כמובן למו'צקי שלי. אני מאמינה שהאובדן הפרטי שלי, ביחד עם החיבור שלי לשואה הם שהשרישו בי מחויבות רגשית להמשיך את הדרך ולהנציח שואה בדרך משלי על הבמה, וכך גם אמשיך להעביר את הסיפור של סבתא שלי הלאה לילדיי ולנכדיי".

מבחן השואה

פרופ' יבלונקה, הבת של ויולה, מוסיפה: "כמי שמלמדת כבר קרוב ל-30 שנה באוניברסיטה דורות של תלמידים שמגיעים ממערכת החינוך הישראלית, לו הדבר בידיי הרי שבנושא השואה, הייתי שמה דגש על העולם היהודי שהיה - כדי שבין היתר הצעירים שלנו ידעו משהו על התרבות היהודית העצומה שיצרו היהודים באירופה, וידעו על מי ועל מה הם בוכים ומתאבלים ביום השואה.

"המוטו שמתווה את החיים שלי הוא ללמד את הצעירים שלנו כי לא גורל ולא תביעה מהכלל ומהזולת הם הדרך. אלא ללמד אותם שחשוב להסתכל פנימה לתוך עצמך ולקחת אחריות, לבדוק מה אני צריך לעשות, איך אני נראה ואיך אני והחברה בה אני חי עומדים במבחן של השואה. ליזום ולהיאבק לא להתייאש. זה מה שהניצולים לימדו אותנו ואת זה צריך להעביר הלאה. זה מה שאני קבלתי לפחות מהבית בו גדלתי וחונכתי.

"חשוב שהמסר שיעבור הוא שלא יוצרים חברה בריאה המאמינה בכוחה על ידי מסר של הפחדה ושנאה שמקורם באסונות העבר, אלא אך ורק על אמונה ועשייה בהווה והשקפת עולם חיובית לגבי העתיד, תוך בטחון בחוסנה של החברה שבתוכה חיים. אני - באופן אובססיבי כמעט - הולכת לדבר היום עם צעירים בבתי ספר ובכל מקום שמזמינים אותי, שיאמינו בכוחם למרוד במציאות".

ויולה: "לא פלא שמכנים אותי, את הבת ואת הנכדה דבורה כ'שלוש מגנוליות של פלדה'. הקדשתי כל כך הרבה זמן לבנות את שירותי הבריאות דווקא באזור הנגב והבדואים. זאת בגלל השואה ולא למרות השואה. זה הלקח שאני סוחבת איתי בכיס וזה מה שאני מעבירה הלאה לדורות ההמשך שלי. מגיל קטן לימדתי את הבת וגם את הנכדות, שכנשים וכבני אדם יש בכוחן, אם רק תרצינה, להגשים את עצמן ואת החלום שלהן. ותמיד, אבל תמיד, להיות בראש וראשונה אדם המכבד את כל מי שנברא בצלם".