"נופלות על הרגליים": שתי נשים בעקבות גבר אחד
אחרי כל כך הרבה סדרות בלשים, מרענן לראות אחת שמציבה במרכזה דווקא אישה ומאהבת שיוצאות לחפש את הגבר שנעלם. אבל למרות החן של "נופלות על הרגליים" והכישרון של הכוכבות, מילי אביטל ושני כהן - בפרק הראשון היא גם נופלת ללא מעט קלישאות
ז'אנר סדרת הבילוש נחשב תמיד לטריטוריה גברית. כן, הוא כולל לא אחת צלע נשית דומיננטית, אבל לרוב היא תשולב במידת הטסטוסטרון הנדרשת כדי לגרום, אולי בראשם של תסריטאים או מפיקי טלוויזיה, לכל העסק להראות "אמין יותר". סיביל שפרד של "בלשים בלילה" העניקה לדרמה הבלשית האייטיזית אלמנט של מתח מיני, ויחסיה עם ברוס ויליס נכחו תמידית ברקע החקירה התורנית שהעסיקה את השניים. לו הייתה גבר, סביר להניח שהיינו מקבלים מוצר טלוויזיוני מסוג "סטארסקי והאץ'" או "בלש אמיתי" המאוחרת יותר.
דני גלובר ומל גיבסון של "נשק קטלני", מורגן פרימן ובראד פיט של "שבעה חטאים", הסוכנים מרפי ופניה של "נרקוס". נו הבנתם את הנקודה. מסך קטן או גדול - בסופו של דבר חקירה היא עניין לגברים. במקרה הטוב האישה תלווה את הגבר במאמציו לפתירת התיק, במקרה הרע היא תמצא עצמה קורבן.
וזוהי כבר נקודה חיובית לטובת "נופלות על הרגליים", הדרמה הבלשית של רותי רודנר שעלתה אתמול (ג') בזכיינית ערוץ 2 קשת. היא מעמידה במרכזה שתי נשים כשחקניות מובילות - רעיון מרענן, בעיקר כשמדובר בשחקניות נהדרות כמו מילי אביטל ושני כהן. הבעיה האמיתית היא בשלב הביצוע.
במרכז הסדרה עומדת דנה פיין, המגולמת על ידי אביטל. דנה היא בת להורים תומכים ממעמד גבוה, המתגוררת בשכונה טובה, נוהגת בג'יפ, נשואה לחוקר הפרטי אבי פיין, ובעיקר דמות היסטרית שמחפשת זן בקלטות מדיטציה במקום להבין שהשקט האמיתי מתחיל כנראה בתוכה. ההבנה כי בעלה נעלם מביאה אותה אל משרד החקירות שהוא מנהל, ומפגישה אותה לראשונה עם חנית אברמוב (שני כהן), על הנייר מנהלת המשרד של אבי, ובפועל גם שותפה פעילה בחקירות, יד ימינו והמאהבת שלו.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"13 סיבות": סדרת הנוער שכולה גימיק
"נמלטים": מתח קצבי, ולמי אכפת מהעלילה
לא קשה לפענח את הדינמיקה בין השתיים ואת התפקיד של כל אחת במשוואה. דנה היא צפונבונית עשירה, מפונקת בעלת חינוך נאות וכישורים חברתיים לא מפותחים במיוחד. חנית, לעומתה, מגיעה מבית פחות מפונפן, ומביאה איתה את הזווית ההומוריסטית וחכמת הרחוב. יחד השתיים יוצאות למצוא את הבעל, הבוס והמאהב, וכמובן - אחת מהן לא מודעת לסוד האפל שהשנייה חולקת עם בן זוגה לחיים.
בין כהן ואביטל קיימת כימיה וניכר ששתיהן מבינות את דמויותיהן היטב. גם עם הקלישאתיות של המפגש בין הדמות העממית לאליטה האשכנזית (נו, לא צריך משרד חקירות כדי לפענח את יחסי הכוחות פה) אפשר לחיות. האהובה הלא רשמית תתרום לחקירה את עורמתה, תחבולותיה וחושיה המפותחים, בעוד זו הרשומה בחוק תספק מתחכומה והבנתה ברשתות חברתיות.
קגני ולייסי מודל 2017 כחול לבן? אולי, הפוטנציאל בהחלט שם, אך משהו בפרק הפתיחה של הסדרה, בקצב שלו ובאופן שבו הוא מתנהל, לא לגמרי מעורר חשק להמשיך איתה הלאה. אולי אלה הדיאלוגים הלא אמינים שיוצאים מפיהן של כמה מהדמויות, למשל, שורותיו השנונות מדי של הפקיד המשטרתי המטפל בבקשתן לחקור את היעדרו של אדם שנעלם לפני פחות מ-48 שעות.
"אולי הוא כל החיים חלם לעשות גבינות עזים ברמת הגולן", הוא עונה להן, בשורה לא מצחיקה ולא אמינה בעליל. כמוה גם המשפט "מה קרה? נזכרת שאת צריכה כסף לסייל ב'קרייזי ליין' אז חזרת לעבודה?" שנשלף מהרי מדי מפיה של דנה. ציניות שלא בהכרח מאפיינת אישה היסטרית המחפשת את בעלה בנרות.
גם הדרך שבה השתיים חוברות זו לזו למען המטרה המשותפת חרף השונות שלהן, נתפרה ברישול. פרק אקספוזיציה צריך לתת מידע ורקע על הדמויות, אך ב"נופלות על הרגליים" הוא נראה כמו האכלה בכפית. האופן שבו דמותה של כהן אוכלת לחמנייה בעוד אמה מנסה לכפות עליה קמעות מתנת סבתא, השיער האסוף בקוקו של אביה עורך הדין של אביטל - כל אלה מעניקים תחושת זלזול קלה בצופה, שמסוגל לאפיין דמות לבד גם ללא אמצעים בוטים כל כך.
מצד שני, חקירת היעלמותו של הבעל באופן עצמאי כמו מתגבשת מהר מדי, בקצב מסחרר ולא הגיוני כמעט, בתוך קצת יותר מ-30 דקות של פרק. עוד לא ממש ברור מה מתרחש ובאיזה סוג בריחה או חטיפה מדובר, אם בכלל, אבל בסופו של פרק הפתיחה הזוג המוזר וצופי הסדרה מוצאים עצמם עמוק בפרשה, באופן מעט טבעי ומאולץ.
כמובן, מדובר בפרק ראשון ועוד לא צריך לחרוץ את דינה של "נופלות על הרגליים". לצד אביטל וכהן הוא כולל קאסט ובו אבי דנגור ("אבי הזמר", כפי שהוא מוכר לרבים) ועליזה רוזן, ומאחורה על עמדות הבימוי והכתיבה נמצאים איילת מנחמי ויונתן קוניאק - שמות יפים וללא ספק צוות שמסוגל לייצר סדרה טובה.
יש בה מספיק חן כדי לגרום לצופיה להתמסר ולחבב את שתי הדמויות הראשיות, גם אם כמו הצמד שבמרכזה - היא לא החליטה עדיין אם היא כבדה, מותחת ורצינית, או משל קליל על יחסי עדות ואופי.
