האם אחרי כל הלבד עוד אוכל לחיות ביחד
מצד אחד שמתי שלט קטן "אהבה" על ענף עץ הפקאן שבחצר, מעין הצהרה לעצמי או לעולם שהנה, אני מוכן ומזומן ומזמן. מצד שני, ההצהרה הזאת היא עדיין הדבר הכי אקטיבי שעשיתי בעניין, ובינתיים אני ממשיך להתחמק מפניות וניסיונות שידוך, ומספר לעצמי סיפורים על איך אמצא את אהובתי העתידית בנטורל, ככה במקרה ליד מדף הבמבה בסופר השכונתי
לא מזמן עשיתי סיבוב קצרצר באתרי ההיכרויות למיניהם, סיבוב שכמו הקודמים לו, הסתיים בנסיגה מהירה מהחזית עקובת הספיקות. חזית שבה גרושים וגרושות מדפדפים את עצמם לדעת בגלילה אינסופית וחורצת גורלות של ימינה ושמאלה, לייקים והודעות. חזית שבה נדמה כי יש יותר משחק חסר מטרה, מאשר תחושה אמיתית של תקשורת אנושית. וכמו כל אותם האלפים שנמצאים שם, באים והולכים ובורחים וחוזרים בריטואל שכנראה שהוא נחלת הכלל, גם אני ממשיך להתגלגל בתוך הספירלה הזאת. להתגלגל ובעיקר להתבלבל.
מצד אחד שמתי שלט קטן "אהבה" על ענף עץ הפקאן שבחצר, מעין הצהרה לעצמי או לעולם שהנה, אני מוכן ומזומן ומזמן. מצד שני, ההצהרה הזאת היא עדיין הדבר הכי אקטיבי שעשיתי בעניין, ובינתיים אני ממשיך להתחמק מפניות וניסיונות שידוך, ומספר לעצמי סיפורים על איך אמצא את אהובתי העתידית בנטורל, ככה במקרה ליד מדף הבמבה בסופר השכונתי.
אבל השבוע פתאום קלטתי שאולי אני מפספס משהו. הבנתי שגם אם מחר אפקוד את מדף הבמבה ובדיוק תהיה שם גרושתי לעתיד (אני צוחק!), ועינינו ייפגשו ופרפרים יתעופפו וחדי קרן יפצחו בשירת א-קפלה, מה בדיוק אעשה עם אותה אהבה שתיפול לפתחי? אני בכלל בטוח לגבי הסיפור שאני מספר לעצמי? אני באמת בשל שוב לאהבה? ומאיזו סיבה בדיוק אני בכלל חושב שביכולתי לנהל איזושהי מערכת יחסים עם מישהו שהוא לא אני?
הרי ניכר שהתרגלתי ללבד, גם אם לפעמים הוא בודד ומתסכל. את החיים ההם עם האישה שהלכה לצידי חצי חיים, על הזוגיות רבת הרבדים שניהלנו, אני כבר כמעט ולא זוכר. זה מרגיש כאילו אין לי שמץ של מושג איך זה לחיות בזוגיות ומה זה בעצם אומר. ואולי זה לאו דווקא לרעה? אולי אם שכחת את כל מה שהיה תבוא עכשיו נקי מבחינה מסוימת אל הפרק הבא? אולי, אבל יש מצב שזאת גם סתם נאיביות להסתכל על הדברים בצורה הזאת.
אולי בעצם כשתגיע אותה אהבה גדולה ומשמעותית שכמעט כולנו מחכים לה בסבלנות יחסית, כבר לא יהיה לנו מושג איך להתנהל בתוכה? כי אם תרדו רגע לפרקטיקה של המציאות, זה ממש לא מובן מאליו שנוכל להשתחל מחדש אל תוך הדבר המורכב הזה שנקרא זוגיות. זה שדורש ממך לצאת מתוך עצמך ולא רק לעמוד מול מישהו אחר, אלא גם לראות אותו. ואת הרבדים האלה של זוגיות משמעותית, אנחנו נוטים לשכוח.
אחת מחברותיי לקתה לאחרונה באהבה, אחרי תקופה ארוכה שבילתה רק עם עצמה. את הניסיון המחודש הזה לעמוד שוב מול מישהו אחר ולייצר קשר, היא תיארה בדרכה השנונה: "כדאי לך, זה כיף. זה כמו לשחות בבריכת כרישים". כי בואו נודה על האמת, זה אתגר לא פשוט אפילו ברזולוציות הפשוטות יותר של החיים. הרי את כל אותן חתיכות חיים שהתרגלנו לעשות לבד, בכלל לא בטוח שיהיה קל לעשות שוב ביחד.
אפילו הדברים הקטנים כמו לישון ביחד, פתאום כבר לא נראים לי כאלו מובנים מאליהם. הרי כל כך התרגלתי לישון לבד עד שאפילו כשהילדים פולשים למיטתי, אני מוצא את עצמי נכנע ונודד למיטה שלהם בחזרה. התרגלתי, והלבד עכשיו הוא הטבעי. ואם קשה לי לישון כשמישהו נמצא שם לצידי, איך בדיוק אצא מעצמי ואענה לה לוואטספ כמו בנאדם כשאני רגיל לתקשר עם העולם רק כשבא לי? אם התרגלתי להקשיב רק לעצמי, איך אהיה שם באמת כדי לשמוע את הלב של מישהי אחרת?
המסע הזה מצחיק לפעמים. במיוחד כשזה ממש לא ברור אם אתה הולך את הדרך, או שהיא מגלגלת אותך בעצמה. חברה טובה וחכמה תהתה למה הדינאמיקה של הגירושים ופרק ב' לא מגיעה עם טבלת מעקב ברורה ומסודרת, כמו פעם כשהיו לנו תינוקות ובטיפת חלב ידעו להגיד לנו בדיוק מה הולך לקרות ומתי. הרי כולנו מתמודדים עם כל כך הרבה אתגרים מורכבים, אז לא מגיע לנו איזה סימן שיודיע מתי אנחנו בשלים לזוגיות? אולי איזה צלצול כמו זה שמגיע מהתנור כשהעוגה מוכנה?
בינתיים, עד שתנור החיים שלי יצלצל ויודיע שאני מוכן לזה באמת, בשל אך לא רקוב, כנראה שאמשיך להתחמק מפניות של נשים או ניסיונות שידוך, אבל גם אקפיד לשוטט ליד מדף הבמבה האדומה ולחכות לה שתבוא. אולי רק כשהיא תבוא, אדע אם אני יכול.
