גורילאז החדש עמוס בכל טוב, מינוס הנשמה
שיווק אגרסיבי, מגוון סגנונות, קטעים רקידים ושמות לוהטים, ואפילו הופעת אורח מטעם האויב המר לשעבר, נואל גלאגר. "Humanz", אלבום הקאמבק של הגורילאז אחרי שבע שנים, הוא חגיגה מעודכנת וגדושה - שקצת מקשה על המאזין לחלץ את הנשמה של פעם, או אמירה אחת ברורה
שבע שנים הן נצח במונחי עולם פופ משתנה תמידית. אופנות חולפות, טרנדים נעלמים, השמות החמים של הרגע מפשירים עד לרגע הבא. זוהי מהותו של הז'אנר, כך היה תמיד, ובעשור השני של שנות האלפיים נראה שכלל זה קיבל משנה תוקף אוניברסלי רב-תחומי. מהפיכת מידע, אוטוסטרדה, יוטיוב, רשתות חברתיות, נו - כל הקשקוש המוכר הזה.
במילים אחרות, ולענייננו, העולם המאותגר-אקולוגית שהציגו לנו הגורילאז ב"Plastic Beach", אלבומם הלפני אחרון והמשובח (באותה שנה הוציא ההרכב אלבום נוסף), נראה רחוק מאוד היום. כמוהו גם החדשנות והגישה המרעננת שהציג לנו הפרויקט המאויר של דיימון אלברן והאמן הגראפי ג'יימי האוולט.
כשהגורליאז פרצו ב-2001 הם היוו תפיסה קונספטואלית חדשה של האופן בו ניתן להציג מוזיקה. חברי הלהקה, מורדק, נודל, 2-D וראסל, היו כולם דמויות וירטואליות עם עולם תוכני שלם סביבן, שהציתו את הדמיון והיוו בסיס לאפשרויות בלתי מוגבלות של מרצ'נדייז שכמוהו לא נראה אולי מאז ימיה הגדולים של קיס. גם כותב שורות אלה החזיק בביתו בובות מעצבים של ארבעת חברי הלהקה. לו חתולה מסוימת לא הייתה מתעקשת לתת בהם מומים בזה אחר זה - ייתכן והיו מעטרים עד היום את מדפי ביתו.
"Hallelujah Money". בנג'מין קלמנטיין גויס ליריית פתיחה מוצלחת
עוד ביקורות אלבומים:
אייל גולן החדש: מרוב שירים לא שומעים את המסר
האלבום החדש של בוב דילן מיותר ומשעמם
דפש מוד החדש: אלבום אפל בהתאם לתקופה
אבל כאמור, 16 שנים מאז שפרצו וכמעט עשור מאז הפעם האחרונה שהתוודענו אל הגורילאז, הם המון זמן. יעידו על כך גם האנשים מאחורי ההרכב, שכל אחד מהם העסיק מאז את עצמו בשלל דרכים. אלברן כתב מאז מוזיקה לאופרה, השתתף בכמה פרויקטים, השיב לחיים את בלר עמה הקליט אלבום קאמבק, וב-2014 הוציא את "Everyday Robots", אלבום סולו ראשון ומוערך (אולי יתר על המידה, אבל זה עניין של טעם). האוולט עסק כמובן בקומיקס "טנק גירל". בראיונות שנתנו בנפרד עד לפני כשנתיים, הביעו השניים ספק בסיכוי להרפתקה חדשה של הגורילות.
מחווה לבר מן העבר. "Andromeda"
ועל כן, אפשר להבין למה השניים דאגו ב"Humanz" לחבור לשלל זמרים, ראפרים, מוזיקאים ומפיקים מהשנים האחרונות, בתוספת שם אחד פחות צפוי שעוד נגיע אליו בהמשך. שמות לוהטים, אקלקטיות מוזיקלית, מגוון אתני רחב וכישרונות צעירים לצד מבוססים יותר - כולם לוקחים חלק בפרויקט הזה, שכבר ביריית הפתיחה המצוינת, הסינגל "Hallelujah Money" שיצא ראשון מהאלבום, מכיל את קולו המוכר של היוצר והמשורר בנג'מין קלמנטיין, הומלס לשעבר ומזה כשנתיים אחד הזמרים המוערכים במוזיקה הבריטית.
כן, חושיו של דיימון אלברן עדיין חדים כתמיד, והוא יודע היום, כמו פעם, לזהות את הקולות הייחודיים של התקופה ולרתום אותם למיזמים המעניינים שלו. מצד שני, ניכר שמרוב צורך להוכיח זאת, השתמש סולן בלר במיטב קשריו ודמיונו, וגייס כל כך הרבה גורמים ליצירה החדשה שלו - עד שהיא כמעט נעדרת זהות אחת ונשמעת כמו שעטנז של סגנונות ותמות.
זה נכון גם לאופן בו שווק האלבום (על 20 קטעיו - מספר מטורלל גם לפני עשור וחצי). העולם הדיגיטלי ותעשיית המוזיקה עברו לא מעט, ונראה שבאקט מונע צורך להוכיח רלוונטיות רשתית ומיתוגית - גם כאן אלברן והאוולט הפריזו בתחמושת.
אפליקציית מציאות רבודה אפשרה לחובבי ההרכב המדומיין לשוחח עם חבריו ולהאזין לפלייליסטים שיצרו, והיא זו שתאפשר להם בסוף השבוע הקרוב האזנה ראשונה לאלבום. ביוני יתקיים באנגליה אירוע ה"Demon Dayz", פסטיבל שלם ברוח הלהקה, שיכיל גם מתקני שעשועים ויועבר בלייב ברשת, ובתכנון בימים אלה גם סדרה מצוירת בת עשרה פרקים אודות הלהקה.
שיווק אגרסיבי. חברי הלהקה מתראיינים וירטואלית
אין ספק שבכל הנוגע למיתוג הפרויקט נעשתה כאן השקעה כספית ורעיונית, אבל גם היא נדמית כמוגזמת, גימיקית ואובר-מושקעת. במיוחד נוכח נושאים בהם דן אלברן באלבום הסולו שלו מלפני שלוש שנים, ביניהם אנושיות בעידן ממוחשב, המקום של בני האדם בעולם מרושת והפיכתו של הטלפון החכם ליחידה נלווית למוח האנושי (או לפחות לכף ידו). בחלקם הוא גם נוגע ב"Humanz", אפילו כבר מקטע הפתיחה, "I switched My Robot Off".
אבל גם, ובעיקר, שירים יש באלבום הזה - ואלו, כאמור, הם ערב רב של סגנונות ומוצאים. "Ascension" נשמע כמו שיר גורילאז קצבי וקלאסי (אם יש כזה עוד, סגנונית תמיד היה קשה לקטלג את ההרכב הזה). כמוהו גם "Charger" המצוין עם גרייס ג'ונס, "Strobelite" עם פייבן אוורט ו"Saturnz Barz" עם אושיית הדאנס הול הג'מייקני, פופקאן (והקליפ שמלוה אותו - וואו). "Buster and Blue", לעומתם, כבר מביא אותנו למקומות פחות קצביים וכולו מלנכוליה הזייתית, קטע שיכול היה להכנס באלבום סולו של אלברן. "Momentz" עם חברי דה לה סול הוא קטע ורסטילי וכיפי - אולי הכיפי שבשירי האלבום, ברוח ההרכב הניו יורקי.
נשמע כמו הגורילאז. "Saturnz Barz"
"Sex Murder Party", לעומתו ועל אף שמו הפיקנטי, מרגיש כמו שאריות שאלברן היה יכול להשאיר על רצפת אולפן ההקלטות, על אף האירוח המבורך של אושיית ההיפ-הופ הקווירי, זברה קאץ. ל"She's My Collar" הקליט יש הוק מצוין, את השורה הנהדרת "She's the one I'm running with" ואת קאלי אוכיס הקולומביאנית. מאחורי "Submission" עומד גרהאם קוקסון, גיטריסט בלר האחד והיחיד, בשיר שמכיל את קולה של הזמרת האתיופית-אמריקנית קאללה, דני בראון הדטרויטי והמעניין ואת ג'ימי פרינסיפל, חלוץ ההאוס משיקגו.
"Andromeda" הוא קטע שמוקדש לאם בת זוגו של אלברן, שמתה כשכתב את השיר, ומבוסס על בר הסול אותו היה נוהג לפקוד בצעירותו. באמצע יש גם קטעי מעבר ובהם שבועה המונית לנון-קונפורמיזם (כולם יחד נשבעים להיות שונים, ייחודים ולא ללכת עם הזרם. אירוניה חביבה), ואולי את הטוב שבסינגלים שיצאו עד כה מהאלבום - "Let Me Out", יחד עם הראפר פושה טי וזמרת הגוספל, הנשמה והאקטיביסטית מייביס סטייפלס. בקיצור, האלבום החדש של הגורילאז הוא אסופה צבעונית של סגנונות וקולות, כמו מעבר בין חדרים שונים במועדון מלא בחוגגים עצמם לדעת.
אותה ורסטיליות היא גם החיסרון שבו, שכן קשה מאוד לזקק ממנו אמירה - אופנתית או אמנותית. בכל אלבום של גורילאז יכולת לאתר את השיר שמגדיר אותו, או לפחות מזוהה עמו. זה לא כל כך פשוט בכל הנוגע ל"Humanz", ונראה שהשיווק האגרסיבי, ההתעקשות על כל כך הרבה שמות וכמות השירים יוצרים גודש שמקשה על המאזין למצוא נקודת אחיזה ראויה. יש כאן המון קטעים נהדרים, רובם מרקידים ומיישרים קו עם הנעשה בעולם המוזיקה האלקטרונית, הפופ וההיפ-הופ העכשווי, אבל אולי חסרה כאן קצת נשמה שבעבר תמיד הייתה מבצבצת בין הביטים של הגורילאז.
בראיונות סיפר אלברן כי הוא הנחה וכיוון את שותפיו למסע המוזיקלי בכך שביקש מהם לתאר עולם לא מציאותי, בו המועמד לנשיאות דונלד טראמפ מנצח במירוץ. אכן תרחיש תמוה אבל גם כזה שהתרחש במציאות, ועקב כך החליט דיימון דווקא להסיר אזכורים ישירים לנשיא הנבחר, כדי לא להעניק לו יותר פרסום מזה שהוא זוכה לו כבר. כלומר, מדובר בסוג של אלבום רחבות ריקודים שקולע במדויק בנכון ובעכשווי, בעוד שבתור אלבום פוליטי הוא מעט מפוספס או מקושקש.
דבר אחד, למרות זאת, ייזכר ממנו, והוא מגיע ממש בסופו. "We Got The Power", שחותם את התקליט כמו כותרות סיום, הוא שיתוף פעולה אולפני ראשון בין אלברן לבין נואל גאלאגר, איש להקת אואזיס לשעבר ומי שנחשב אי אז בניינטיז ליריבו המר. הרבה בירה נשפכה מאז אל גרונותיהם של השניים, ובשיר זה, שבמקור היה לו צליל רוקיסטי שלא התאים לאלבום לטענת אלברן (והשתתף בו גם גרהאם קוקסון - ליאם בטח מתהפך במיטתו איפשהו), אנחנו מקבלים המחשה חיה של אחרית הימים מהי.
אחרית הימים. "We Got The Power"
די ברור למה כשהוקלט הוא היה נשמע לדיימון כמו קטע רוק נוסטלגי, בהתחשב בחברו לשת"פ, חובב הגיטרות והדיסטורשן. אבל המסר שלו, כמו זה שהוא נושא במהותו, הוא אולי התשובה לכל טירוף הפוליטיקה העולמית שכנראה העסיק את אלברן כשהגה את האלבום. "יש לנו הכוח לאהוב אחד את השני, לא משנה מה קורה", הם שרים שם, במסר של שלום ואחווה שיכולים לשרור, מסתבר, גם בין שני אנשים שאיחלו אחד לשני מוות בעבר. "יש לנו הכוח לעשות זאת". אם דונלד טראמפ נשיא ארצות הברית ונציגים של בלר ואואזיס חולקים רצועה באלבום, הכל יכול לקרות כבר.
