ישראל הדמיונית: כך נראתה הארץ לפי הציירים הגדולים
הצייר שצייר את ירושלים מוסלמית וריקה מאנשים, האמן שהפך את הכינרת לאגם קסום באיטליה, וזה שהעמיד עז באמצע ים המלח וצייר אותה במשך שעות עד שמתה - רמברנדט, פוסן ואמנים רבים אחרים ציירו את ישראל לאורך ההיסטוריה, חלקם עשו זאת מבלי לראות אותה. 69 שנות מדינה - ומאות שנים של השראה
אדמת ישראל - כמה מחלוקות יש סביבה, כמה לחימה התנהלה על גבה, מה גדולה הכמיהה התמידית אליה. הזמנים משתנים, ואיתם גם התרבות, צורות הבניינים, הלבוש והשפה, אך נוף הטבע הבסיסי - הוא נשאר די סטטי, מקסימום מחכה לחילופי העונות. ישראל היוותה מוקד לעניין רב גם בקרב ציירים לאורך השנים - רבים מציירי אירופה ציירו אותה כבר במאות ה-18 וה-19, שכן כל מי שתיאר את חייו של ישו, צייר אותו על נוף ישראלי - אם בכניסה לירושלים, או הולך על המים בגליל, או צלוב בגולגלתא. רבים מאותם ציירים כלל לא ביקרו בארץ, אלא ציירו אותה על בסיס דמיון או סיפורים בלבד. ציירים כמו טרנר, רמברנדט או פוסן - כולם תיארו את ישראל ממרחק, כמו אידיאה מעוררת השראה.
כך למשל במקרה של רמברנדט - שצייר את ישו בכינרת הסוערת בלי שביקר אי פעם בכינרת, או שיצר תחריט שבו מופיעה ירושלים אף שלא היה לו מושג איך היא נראית באמת. במקרה הזה הוא תיאר אותה כעיר אופיינית לתקופת ימי הביניים. בתחריט שלו רואים את שער בית המקדש, ומעבר לו נשקפת העיר. "יש שם שני עמודים משונים כאלה", מסבירה את התמונה שלומית שטיינברג, אוצרת בכירה לאמנות אירופה במוזיאון ישראל, "הוא עושה השלכה של ירושלים כעיר מזרחית של העולם העתיק. האנשים שעומדים מצד שמאל שניהם נראים כמו יהודים הולנדים מהמוצא הספרדי. וככה הוא תיאר ברישום את ההקשר היהודי של בית המקדש".
צייר נוסף שצייר את ירושלים בלי שביקר בה מעולם היה ז'אן בפטיסט ואן מור. אותו ואן מור בכלל ישב באיסטנבול, בחצר של הסולטן הטורקי בסביבות שנת 1700, בעוד שיצר ציור פנורמה של ירושלים. "מה שמרתק ביצירה שלו הוא העובדה שהוא צייר את העיר ריקה מאנשים", מסבירה שטיינברג. "הצייר עבד בשירות הסולטן המוסלמי, ולכן מחק את כל המבנים היהודים והנוצרים, ויצר עיר שכולה מפעלות הסולטן סולימאן הגדול, כולל השערים שפתח בחומה, המבנים שבנה ומצודת מגדל דוד. זה משהו יוצא דופן משום שאין לנו תיאורים של ירושלים המוסלמית פרופר. הוא נהג לצייר פנורמות גדולות, ולכן ירושלים צוירה כמעין אוסף מבנים מונומנטאליים".
גם האמן הגרמני קונרד ויץ השתמש בדמיונו הקודח כדי לתאר את ישו על רקע נוף הכינרת, אלא שהתוצאה, איך לומר, רחוקה למדי מהדבר האמיתי. "ויץ הושפע מאוד מהרנסנס הגרמני, והיה לו חשוב מאוד לתאר את הנסים של ישו", אומרת שטיינברג, "אבל אין לו שום נקודת השקה לארץ ישראל או לתיאורים פנורמים שלה. ואז נוצר מצב שמה שרואים בתמונה הוא מעין מטיף דת גרמני בלונדיני שמדבר עם קבוצה של איכרים איטלקיים בטירול או באיזה אזור אי שם בין איטליה לגרמניה לשוויץ, נוף שהוא מאוד לא ארץ ישראלי. ויץ בורא נוף דמיוני, שותל בתוכו את הדמויות כמו בתיאטרון ומסתפק בזה, כי המסר, האילוסטרציה, הם הקובעים מבחינתו, ולא יותר מזה. אין לו שום מחויבות להבין מה יש בארץ ישראל, איך היא נראית או איך ישו נראה, ובוודאי שלא להתייחס לאיזשהו דימוי שמי של ישו ככהה שיער או עור".
נפוליאון בעצמו פנה אל אמן בשם גרוס, שמעולם לא ביקר בישראל, והזמין ממנו תמונה שלו על רקע יפו. אותו ציור מ-1804 מתאר את נפוליאון כסוג של ישו - כזה שעומד ונוגע בפצעיהם של אנשים שחולים במגיפת הדבר. המגע שלו בפצע כמו נועד להחלים אותו, ובאותו זמן מאחוריו עומד קצין שמחזיק ממחטה על האף, כי הוא לא יכול להריח את הריח של החולים.
"האקט הזה מציב את נפוליאון מעל החוק האנושי - ממש כסוג של ישו", מסבירה שטיינברג. בציורו של גרוס מתוארת יפו כעיר מזרחית שיש בה קשתות - כאלה שמזכירות עירוב של כנסייה ומסגד, ייתכן שההשראה שאובה מערים ספרדיות שהכיר הצייר, ואופיינו בסגנון דומה - "אלה דברים שנמצאים בארכיטקטורה מוסלמית בדרום ספרד. גם את הצורה של העיר על הגבעה יכול להיות שראה בתיאורים של צליינים ואנשים שביקרו באזורים בשליטה מוסלמית - אז הוא עושה תערובת".
ואם נחזור קצת אחורה, אל 1625 ליתר דיוק, נגלה את פוסין, צייר צרפתי צעיר ומוכשר שגם כף רגלו מעולם לא דרכה על אדמת ישראל. באותה שנה משפחה מיוחסת של קרדינלים פונה לפוסן, ומבקשת ממנו ליצור ציור שיינתן מתנה לרשלייה - האיש החזק בצרפת באותה תקופה והחשמן הראשי. המטרה הייתה לתת לו תיעוד שמתאר את החורבן של בית המקדש והריסת ירושלים. פוסן הושפע מכמה אלמנטים: מהפנתיאון - אותו מקדש של האלים שהפך לכנסייה, ומקשת טיטוס - ממנה לקח את הצורה של מנורה ושבעת הקנים שנראית מונפת במרכז הציור.
הקרדינל רשלייה, לאחר שקיבל אותה, העביר את התמונה לבת אחותו. ובשלב מסוים היא נעלמה לחלוטין. רק ב-1995 היא התגלתה מחדש, ולגמרי במקרה. התברר שחוואי שהיה אספן אמנות משוגע-משהו, קנה אותה ככל הנראה במכירה פומבית, ושם אותה במחסן ביתו. כשנפטר, ילדיו החליטו למכור את רכושו, ואז בית מכירות לונדוני קנה את התמונה והכניס אותה לקטלוג היצירות שלו. אחד ממנויי הקטלוג ראה את התמונה, התבונן בה בזכוכית מגדלת, ולא האמין למראה עיניו - "אלוהים", אמר, "זו התמונה האבודה של פוסן". שלוש שנים לאחר מכן התמונה מצאה דרכה למוזיאון ישראל.
אך עם הזמן סיפורה של ישראל המדומיינת - זו שגבעותיה שאולות מאיטליה, חומותיה מאיסטנבול ואנשיה מהולנד - קרם עור וגידים והפך ממשי. יותר ויותר ציירים ביקרו בארץ, וציירו אותה על בסיס הדבר האמיתי: "במאה ה-18 החלו קבוצות של ציירים להגיע לטייל בארץ מסיבות שונות - הגל הצרפתי, הבריטי, הגרמני - כל אחד הגיע מהסיבה שלו, וכולם נמשכו למקום הזה כמו לאבן יקרה", אומרת שטיינברג. "גם בגלל העניין הדתי - כי היא קשורה לתנ"ך או לברית החדשה, וגם בגלל ההיבט הפוליטי של כיבוש הארץ וההתיישבות בה - והקשר לצלבנים ולנפוליאון.
קבוצות של דוברי אנגלית נהגו לצאת לטיולים באזור, ואלו כללו בדרך כלל את קהיר, ירדן וארץ ישראל. אבל בתוך כל זאת, הייתה נהירה המונית למזרח הקרוב, מסיבות לא ממש כשרות. "באזור שנת 1850 הייתה חבורה שהתיישבה בקהיר לתקופה מסוימת, שכללה גם את אותם ציירים, כי היה מאוד זול להשיג סקס באזור, כמו גם סמים כמו אופיום או חשיש, בנים, בנות או ילדים - היה אפשר להשיג מה שרוצים", היא מספרת. "זו הייתה ממש מכה, הם ישבו בחדרים מרווחים של בתי מלון זולים, חיו את החיים הטובים, שתו, עישנו, עשו סקס ורובם חטפו מחלות מין איומות. הייתה פריקת עול נוראית לעומת השמרנות הוויקטוריאנית והאירופאית. כל מה שאסור באירופה, היה מותר במזרח". אותן התנהגויות רווחו גם בירושלים באותה תקופה - "יש תיאורים מזעזעים של איך ירושלים נראתה, אבל התחושה היא שמתחת לשמש הזאת, עם הגבעות העגלגלות הנשיות האלה - הכל מותר. המזרח הוא כמו פרוצה, ואין מגבלת מוסר".
כל זה התבטא גם ביצירות האמנות, והמשיך אל תוך המאה ה-19. הצייר הולמן האנט, במעין אקט של טירוף דתי, החליט לקנות עז, להכניס אותה למי ים המלח, ולצייר אותה - כדי לתאר את מצוות שילוח שעיר לעזאזל שהתקיימה ביום הכיפורים בתקופת בית המקדש - אז היו משלחים תיש למדבר. אלא שאותה עז שצייר הנט, מתה בשעת מעשה לאחר שהתעקש לצייר אותה שעות על גבי שעות. לאחר מכן הוא פשוט קנה עז נוספת והמשיך במלאכת הציור, וכך עשה עם כמה עזים, שכן ישב במקום במשך ימים.
בארץ ישראל של אותם ימים היו כמה מחוזות שבהם דיברו שפות שונות, כך שהרבה אנשים שהגיעו - יכלו למצוא פרטנר לשיח. "גם בימינו, כשאנחנו נוסעים למקום אקזוטי ונידח, אנחנו יודעים שבמרחק מסוים יש לנו בית חב"ד, מקום שאפשר להתקשר ממנו הביתה, לאכול או להתקלח", מסבירה שטיינברג איך הפכה ישראל באותה תקופה למוקד נהירה לקבוצות רבות, ממש קיבוץ גלויות. "לכל קהילה אז היה איזשהו 'בית חב"ד' - דיברו שם את השפה שלהם, הם יכלו לבקש עזרה אם היו חולים, למצוא תמיכה או לשלוח משם מכתבים.
אגב, השלטונות הטורקים כלל לא הביעו התלהבות מכך שציירים ישבו ברחובות ויציירו את ירושלים. "אצל המוסלמים לא היה ציור, אלא קליגרפיה. כדי לקבל את הרשות לצייר את ירושלים, היו צריכים לפנות לסולטן או לפחה. זה לא היה דבר של מה בכך לצייר את הר הבית או את המקומות הקדושים לאיסלם או ליהודים", אומרת שטיינברג, ומתארת תמונה של מציאות עגומה, שניחוח - ולו קלוש - של קדושה, רחוק ממנה: "רוב הזמן ציירים נורא פחדו לצייר ברחוב כי היו המון ילדים שהסתובבו סביבם מוכי זבובים וביקשו בקשיש. הם פחדו שמישהו יכה אותם, כי היהודים והערבים היו נגד הציור, אז הם היו צריכים סוג מסוים של הגנה או מסמך שיאפשר להם לעשות את הדברים האלה. הייתה ממש סכנה להסתובב חופשי בירושלים עם כן ציור. אז ייתכן שרובם רשמו בתוך פנקסים קטנים".
ורשגין היה צייר רוסי שנדד באזור ארץ ישראל, וצייר את מערת צדקיהו בירושלים. הוא ניסה לשוות למקום קסם ואקזוטיקה - הדמויות הלבושות לבן, האווירה הפולחנית, ועצם כך שלא ברור אם מדובר בנוצרים, יהודים או מוסלמים - תורמים לאותה אווירת מסתורית, מעין מקום שטעון בלהט דתי שונה מהמוכר.
ולבסוף, ציוריו של האמן הגרמני גוסטב באוארנפיינד, שאהב את ירושלים ואת ישראל אהבה עזה. החיות הנשקפת מיצירותיו לא מותירה מקום לספק - ישראל שלו לא הייתה מדומיינת. ואכן, הוא חי ואף נקבר בארץ, והותיר אחריו בין השאר את נמל הדייגים של יפו ואת סמטאות השוק - אותנטיים, מלאי צבע וממשיים מאי פעם.
