"חבל שאני אמא שלא עובדת במיקרוסופט"
מור גפני דור, אמא לשני קטנטנים, שמעה על חופשה של 20 שבועות שמקבלות אמהות אחרי לידה במיקרוסופט, וזו תגובתה: "חבל שלא למדתי מחשבים, שלא הלכתי לעבוד בהייטק ושאני 'רק' עוד אמא במשק"
כמה שאני זקוקה לחופשה. כשאני חושבת על המילה חופשה אני מדמיינת לעצמי בטן-גב על איזה חוף בתולי וצהבהב, צלחת עמוסה אננס טרי ביד אחת וכוס עם קוקטייל צבעוני ומטרייה ורודה קטנה בפנים ביד השנייה. אפשר גם מי קוקוס טרי עם קש, אני לא קטנונית.
ו... אופס, הנה עברו להם ארבעה עשר שבועות. סליחה, חמישה עשר,
יחי ה"הבדל". עכשיו הגיע תורו של מישהו אחר לטפל בפיצפוני הזה, כי אמא צריכה לחזור לעבודה. בין אם זו המטפל/ת, הגנן/נת או הסבא/תא, זה בכלל לא משנה. הוא עוד כל כך קטן, רק אתמול נולד ובכלל עוד לא הספקנו ליהנות כמו שצריך זו מזה וזה מזו. אוף, כמה תסכול.
ואז אני חושבת על חופשת לידה שהכי רחוקה מהמילה חופשה. יש שם חיתולים ומגבונים, הנקה מסביב לשעון, פליטות וגזים, מחסור אדיר בשעות שינה, עיגולים שחורים מתחת לעיניים ובכי כמובן, וואו כמה בכי. של התינוק, שלי, לפעמים אנחנו מסונכרנים ובוכים יחד. כמה תסכול.
בדיוק כשנהיה לנו נחמד עובר הזמן, התינוק קצת גדל ובדיוק התחיל לתקשר, לחייך ולהתעניין. אנחנו כבר לא בוכים כל כך הרבה, לא ביחד וגם לא בנפרד, הגזים מתחילים לעבור. אפילו ממש נחמד לנו יחד. אנחנו יוצאים לטייל קצת בשמש, אומרים שוויטמין D זה חשוב. אנחנו פוגשים חברים, הולכים לסדנאות ואמא אפילו מצליחה לשתות קפה, כשהוא חם.
בדיוק כשנהיה לנו נחמד עובר הזמן(צילום: אלבום פרטי)
מעכשיו נתראה רק לכמה שעות בודדות בכל יום. יכול להיות שאפספס כמה דברים חשובים, כי הם לא יקרו ב"משמרת שלי". ושלא יספרו לי סיפורים, הפעם השנייה, מרגשת ככל שתהיה, היא עדיין לא הפעם הראשונה. פעם ראשונה יש רק אחת.
זה מאד מתסכל וזו המציאות של רוב האמהות בישראל. כלומר, פרט לאלה שעובדות במייקרוסופט ומקבלות עוד שישה שבועות חסד על חשבון החברה. איזה כיף להן. חבל שלא למדתי מחשבים. חבל שלא הלכתי לעבוד בהייטק. חבל שאני "רק" עוד אמא במשק.
עוד אמא אחת
אני "רק" עוד אמא, אחת מיני רבות שמשתדלת ונאבקת. שמג'נגלת בין הורות לבין קריירה. שרוצה להיות אמא ולראות את הילדים גדלים (ולא רק בתמונות וסרטונים בווטסאפ), אבל רוצה גם לחיות ברווחה ולא לוותר על חלומות ופינוקים. "רק" עוד אמא שמקבלת ארבעה עשר שבועות מהמדינה. סליחה, חמישה עשר, אבל באמת ששבוע אחד לא עושה את ההבדל.
וזה עוד בכלל לפני שהתחלתי לדבר על האבא שלהם ועל הזכויות שמגיעות גם לו, עליהן רק מעטים חושבים. והרי בינינו, הוא לא רק תרם את הזרע לחגיגה. כן, גם הוא רוצה להיות אבא, להיות בשבילם, לדאוג להם, לגדל אותם, אבל גם לחיות ברווחה ולא לוותר על חלומות ופינוקים. האם יגיע היום שיחשבו גם עלינו?
מור גפני דור היא אמא לבת ארבע ובן שנה, כותבת, עורכת תוכן ומנהלת קהילות רשת. בלוגרית להורים והורים שבדרך
לפנייה לכתב/ת 
מג'נגלת בין הורות לבין קריירה
צילום: אלבום פרטי
מומלצים
