"אולי אם אלעד היה שומע את השיר של מוקי, היינו במקום אחר"
כשאמיר הירשנזון נהרג בפיגוע בבית ליד, אחיו אלעד היה רק נער. חמש שנים מאוחר יותר, אלעד לא היה יכול לשאת את הצער והתאבד בבסיס. לקראת יום הזיכרון פגשו שלוש אחיותיהם, תמי, ליאת והדס, את הזמר מוקי וסיפרו לו על האובדן הכפול ועל הבחירה לציין אותו בטורניר כדורסל משפחתי לזכר האחים - אוהדים שרופים של הפועל ירושלים - במקום בטקסים ממלכתיים. למפגש השני הגיע מוקי עם שיר חדש שכתב, במסגרת פרויקט "יצירת חיי" שיתפרסם ביום ראשון ב-ynet וב"ידיעות אחרונות"
30 בינואר 1995, ואני נער בן כמעט 15 ביציע האוהדים השרופים של הפועל ירושלים. על הפרקט עומדים שחקני הקבוצה ומולם שחקני היריבה הנצחית המושבעת, מכבי תל־אביב. כולם בראש מורכן. שמונה ימים קודם לכן נהרג אחד מהאוהדים המסורים של ירושלים, אמיר הירשנזון, בפיגוע המחריד בבית ליד, ובדממה צורבת נערך לפני המשחק טקס לזכרו. עיניי נדדו אז לאחיו הקטן אלעד, שהתקשה להחניק את הדמעות בזמן שניסה לנחם את אמו מירי שמיררה בבכי. המשחק, אגב, נגמר בתבוסה ירושלמית צורבת.
בחלוף חמש שנים לקחתי את אלעד תחת חסותי, כששירתנו יחד בגלי צה"ל. בילינו יחד שעות ארוכות, בעבודה ובנסיעות משותפות מהבית בירושלים לתחנה ביפו. במובנים מסוימים, ממנו למדתי לראשונה לחיות ממש. במהלך אותה שנה הצעתי לו להצטרף אליי כדי ליצור את "לחיות את עצמי", פרויקט שבמסגרתו אמנים מלחינים שירי נופלים, ושהפך לימים ל"עוד מעט נהפוך לשיר". בסוף ספטמבר 2000 נהרג ברצועת עזה חברו הטוב דוד בירי, במה שהיה אות הפתיחה למה שכונה "האינתיפאדה השנייה". אלעד התקשה להתאושש. הוא הסתובב מוכה הלם ובעיניו כאילו נבקעו חורים שחורים.
מרגע שחזר לתחנה, בתום ימי האבל, לקחתי על עצמי לנסות לשמור עליו, להציע לו עניין, אופק תעסוקתי וסיבות להמשיך. כשלתי. ב־18 באוקטובר, בשעות הערב המאוחרות, עוד נפגשנו במדרגות והצעתי לו להשתלב בעוד פרויקט. הוא נשען על המעקה כשהנשק על גבו, חלק מתורנות שמירה, והבטיח שנדבר על זה בבוקר. שעות אחדות לאחר מכן הוא נמצא ללא רוח חיים בחדרה של קצינת הניהול. לצידו נמצא מכתב שבו הסביר שלא היה יכול לשאת עוד אובדן, ביקש שלא יתאבלו עליו וחתם בכמה מילים משיר של ערן צור.
הלווייתו הייתה אירוע בלתי ניתן להכלה. חלק ממני נשאר שם, בהר הרצל בירושלים, בין אמיר לאלעד. זעקות האם מירי מהדהדות באוזניי בכל יום זיכרון ובכל פעם שאני מתבונן ביציעים שנקראו על שם האחים - בתחילה באולם במלחה, ובהמשך בפיס ארנה החדיש בירושלים. מבחינתי, הפכתי לחלק מהמשפחה. מהאב רוני למדתי להאמין באפשרות לפיוס, ומהאחיות תמי, ליאת והדס - לבחור בחיים בכל מחיר.
במסגרת "יצירת חיי", פרויקט של "ידיעות אחרונות" ו־ynet, בשיתוף תחנות הרדיו האזוריות (רדיו תל־אביב, רדיו חיפה, רדיו דרום וגלי ישראל), בחרתי להפגיש את דני ניב, מוקי, עם האחיות - תמי (51), ליאת (49) והדס (47). עבורן זהו ראיון ראשון מאז מות אחיהן הצעיר. המטרה: להעניק למוקי השראה לשיר שייצא כחלק ממיזם ההנצחה, וגם להוציא לאור את הבחירה שלהן בזיכרון אחר. בלי לאומיות, בלי העמדת פנים.
הפִספוס מול העיניים
"כבר בערב שבו נהרג אמיר החיים שלנו השתנו", סיפרה תמי למוקי במפגש הראשון. "לפני שאתה מסתכל ימינה ושמאלה, הבית גדוש באנשים, שמתפללים לך בסלון בין אם אתה רוצה ובין אם לא, ושכנים נכנסים בלי לשאול אם בא לך. לקח לנו כמה דקות להבין מי נגד מי, מה אנחנו רוצים ומה לא, ובנחישות וברגישות התחלנו לגבש קונספט שונה".
מוקי: "מה זה קונספט שונה?"
תמי: "למשל, שלא בא לנו שיתפללו אצלנו בבית אנשים זרים או אנשים בכלל. וממש באותו יום אתה כבר צריך להחליט שאתה לא רוצה שיצלמו את ההלוויה, אחרת לא שואלים אותך בכלל ומצלמים".
הדס: "או מטחי ה'כבוד', היריות. אני לא מוצאת שום כבוד במוות. אמיר עשה מה שחונך לעשות - ללכת ולעזור. המוות שלו סופי ואין בו כבוד או גבורה. הכבוד זה אם הוא היה חי ומממש את הערכים שקיבל בבית".
מוקי: "לא מצאתם נחמה בעובדה שהמוות שלו הפך להיות של המדינה, של הצבא?"
ליאת: "להפך. אני רואה במוות שלו משהו פרטי. אפילו שהוא נשלח מטעם המדינה, ובמילים שלו: 'אני הולך, כי כשגדלתי מישהו הגן עליי'. המוות מאוד פרטי, ופתאום אתה מרגיש שבלי לשאול אותך זה הופך למשהו ששייך לכלל. אני חושבת שלכולנו הפרטיות והאינטימיות האלה מאוד חשובות וביום אחד חודרים לך לדבר הכי אישי והכי פרטי. זה מאוד הפריע לנו".
תמי: "אמיר התגייס לצנחנים ובמשך חודשיים היה חייל מסור. גדלנו בבית מאוד שמאלני עם מודעות לזה שצריך לחתור ולכוון לשלום, ואמיר הלך כי היה לו חשוב לתרום את חלקו".
כבר בשחזור שעשו עבור המשפחות בבית ליד, שם הדגימו לבני משפחת הירשנזון ממש כיצד אמיר שמע את הפיצוץ הראשון, רץ לטפל בפצועה ונפגע מהפיצוץ השני - הרגישו האחיות שהמקום שלהן שונה. "אנחנו מודעות לצורך של מדינה וקהל בטקסים", מסבירה תמי. "אבל לנו אישית זה לא התאים. בסוף השחזור עשו טקס והביאו את רמי קלינשטיין לשיר את 'צעיר לנצח' - וזה השלב שבו הבנו שזהו. כי להישאר צעיר לנצח זו קללה. גם כל הממלכתיות, הכבוד, האנדרטאות, לא מדברים אלינו. כל משפחה ומה שזה עושה לה: מרוץ הנצחה, חורשה, ספסל. אנחנו באנו עכשיו ממפגש של עדי גורדון (גדול כדורסלני הפועל ירושלים בכל הזמנים - י"ש) עם אלה שהיו ילדים מאחורי הסלים של מלחה אז. והמפגש עם החברים של אמיר מאז קשה לנו מאוד. עכשיו זו בעצם הפעם הראשונה שאנחנו מוציאות את זה החוצה".
למה קשה המפגש עם החברים?
תמי: "כי אתה רואה את הפספוס מול העיניים".
הדס: "זה לא הוגן כלפי החברים. יש מספיק מחשבות לגרש גם ככה. למשל הכדורסל שמישהו הקפיץ כאן קודם. אני שומעת את הצליל, ובטוחה שעוד רגע אמיר יגיע".
ואין משמעות למוות במדים?
תמי: "אי־אפשר להתכחש לזה שהוא נהרג כי הוא חייל, ואם לא היה חייל הוא לא היה נהרג. הוא התחפש לחייל, שירת כחייל ונהרג כחייל. תמיד אתה שואל את עצמך אם הוא היה יכול למות צעיר גם בדרך אחרת, למשל בתאונה. הפכנו בשאלות הכאילו פילוסופיות האלה, אבל בסוף אתה נשאר עם סיפור ספציפי, מהלך היסטורי של אירועים, ואתה אומר הנה, ככה זה קרה. אותו דבר עם אלעד".
סדינים אדומים ביציע
מותו של אלעד, מטבעו, היה קשה יותר. מיד לאחר ההלוויה כבר עברו ההורים מביתם בירושלים לביתה של תמי. "אני זוכרת שהתחילו עוד פעם לחזור התמונות האלה, לא בסיוט, במציאות, של אנשים זרים שפותחים לך את המקרר", אומרת הדס. "אז בחרנו לא לעשות שבעה, אלא רק בחוג המשפחה".
כעסתן?
תמי: "אנחנו עדיין כועסות".
הדס: "בי אין כעס".
תמי: "זו תחושה של 'איך לא סמכת עלינו שנצא מזה', 'איך יכול להיות שלא האמנת לנו שיהיה בסדר'. נכשלנו בניסיון למכור לאלעד את האופטימיות בחיים. זו התחושה הכי קשה".
מוקי: "אבל זה לא קשור אליכן".
תמי: "בסוף אתה מבין שאין שליטה על הכל. היום, עם הילדים שלנו, יש לנו בגיל 13 טקס התבגרות, שאנחנו שואלים אם הם יודעים או לא מה היה הסיפור עם אלעד, שהוא התאבד. אנחנו שמות את הדברים על השולחן ומסבירות שזו לא אופציה".
אני הרגשתי שזה גם הכישלון שלנו, החברים. שהרגשנו שהוא צריך שמירה. אני הרי האחרון שראה אותו בערב. דיברנו. ניסיתי לתת לו אופק כי חשתי את המצוקה. וזה היה כישלון צורב.
הדס: "עשיתם כל מה שיכולתם. אני לא חשבתי בכלל על האופציה הזאת".
מוקי מתעניין בחיים כמשפחה שכולה, ביומיום, בזיכרונות הקטנים שמכים במפתיע. בתודעה הקיומית של משפחה שחיה בחסר תמידי שאינו ניתן למילוי. האם יש בכלל משמעות ליום הזיכרון עצמו? "במשך שש שנים, בצורה כזאת או אחרת, היינו מגיעים להר הרצל", אומרת הדס, "ופעם גררו לנו את הרכב כי זה היום הכי צפוף בשנה".
ביום הזיכרון?!
תמי: "זה היה היום שבו החלטנו שזהו. הגענו מוקדם, במיוחד, והגרירה של האוטו שברה אותנו. אמרנו שזה לא יכול להיות. גם ככה אנחנו לא צריכות את זה".
הדס: "יש כמובן משפחות שזה משמעותי עבורן".
מוקי: "כל משפחה מטעינה את המוות במשמעות שהיא מוצאת. אתן אומרות בעצם שאין משמעות, שזה מקרי לחלוטין. זה שלנו ותעזבו אותנו בשקט. זו אמירה שונה בנוף שלנו, בחברה עם יסודות מיליטריסטיים חזקים ויסודות אבל וזיכרון לאומיים. משפחות צריכות את זה כדי למצוא משמעות במוות הנורא והמיותר הזה של ילדים. מה כן שלכן?"
תמי: "בכל יום זיכרון אנחנו נוסעים, ההורים והילדים והנכדים, למצפה שלום בכפר חרוב".
מוקי: "רואים משם משהו?"
תמי: "את השלום לא, אבל לפחות את הכנרת. וכל המשפחה ביחד, עם הטקסים החלופיים שלנו. למשל, למחרת בבוקר יש טורניר כדורסל של כל הבנים. ומתחילים כמובן בערב עצמו, לא מקשיבים לשירים ברדיו".
ליאת: "זה המקום הכי קשה".
תמי: "הכי שובר, אז מתחילים בערב. מביאים אוכל, בצנעה, ומדברים. ואם יש משחק היסטורי טוב מערוץ הספורט אז לוקחים איתנו וצופים".
הדס: "למשל משחק הזכייה בגביע של הפועל ירושלים משנת 1996. ויש לנו את טורניר הכדורסל הזה, שהילדים ובני הזוג משחקים, מאוד אגרסיבי".
תמי: "ויש פצועים".
הדס: "לא משנה אם זה ילד בן ארבע מול איש בן 40. חוזרים גמורים. לא שורקים לעבירות וכולם בוכים. לא מהעצב, מהמכות".
החיבור של המשפחה לכדורסל התחיל מהאבא, רוני, אוהד הפועל ירושלים שחיבר את ילדיו למשחק. "אחרי שאמיר נפל הקבוצה וההנהלה באו אלינו הביתה, ובלי לשאול אותנו יותר מדי הביאו לנו כרטיסים והזמינו אותנו למשחק, ומשם כל החיבור האדיר הזה", אומרת ליאת. "יש בכדורסל משהו חי ונושם שהצליח לחבר את הנכדים ואת הדור הבא לזיכרון".
תמי: "ערב אחרי שאלעד נפל, האוהדים קראו את היציעים במלחה על שמו ועל שם אמיר, עם סדינים אדומים כאלה שעדיין יש לנו בבית. אחר כך קיבעו את זה בקירות".
משפחת הירשנזון היא־היא הפועל ירושלים, ברוח, בערכים, בחיבור. כיום היא גם חלק פיזי מהקבוצה, לאחר שאייל חומסקי, בן זוגה של תמי, הפך לאחד הבעלים. מוקי הוא ההפך הגמור. מכביסט בלב, בנשמה וגם ביציע. המפגש עם ההירשנזונים, מחוץ לאור הזרקורים, מוציא לפרקים ניצוצות. בעיקר עם הילדים. "תכף נכריח גם אותך להצטרף אלינו", צוחקת תמי. "זה כמו ה'בוא תעשה שבת' של הדתיים, רק 'בוא תעשה מינוי'. יש לנו כבר 19 מינויים, למשפחה, ובכל פעם נוספים עוד".
הפועל זה אישיו
כשהמצלמות כבות הדור הבא מצטרף גם לשיחה. עומר (26), אוהד (23) וגאיה (19) של תמי, עלמה (15) ואלה (11) של ליאת, וברי (21) ויוראי (17) של הדס. כמו אמותיהן, גם הם מנותקים לחלוטין, לא תמיד מבחירה, מטקסי יום הזיכרון. "הפועל זה מה שנותן לי לחוות את אמיר ואלעד, למרות שלא זכיתי להכיר אותם", אומר יוראי. "זה עוזר, להרגיש חלק ולא להיות הקטן שלא יודע ולא הכיר".
אוהד: "הפועל זה אישיו אצלנו, האהדה. אבל זה גם מין סימפטום, עוד דרך להתמודד. ככלל, אני שואל את עצמי לפעמים אם הדרך שלנו היא הנכונה. עליי זה כאילו נכפה, לא פעם אני שואל את עצמי למה אני לא מגיע לטקסי יום הזיכרון. אמנם זה משהו מיושן, אבל הוא עובד".
עומר: "אני מאוד מתחבר לדרך שלנו. אני כן הכרתי את אלעד ואמיר והספקתי לחוות את השנים שהיה בהן איזה חותם של אבל. ככל שנולדת יותר מאוחר, נכנסת יותר לשלב הבא, של ההתאוששות ושל השמחה".
אוהד: "כי גם לא נתנו לנו להתאבל".
עומר: "אני חושב שלקחנו לקיצון את היעדר ההנצחה, ברמת הדיבור והשיח במשפחה. זה פצע מאוד כואב, והמוטו הוא להמשיך הלאה לטובה, אפילו קצת על חשבון הסיפורים על אמיר ואלעד. אולי דווקא עכשיו, כשאנחנו במקום טוב משפחתית, אפשר להתחבר לאבל קלאסי".
ברי: "אף אחד כאן לא היה ביום זיכרון בבית ספר".
הדס: "זה קטע מטורף. הם לא יודעים איך זה נראה".
יוראי: "כשהייתי בכיתה ז' חזרתי מרמת הגולן לחברים בשכונה, והמדריך שאל אם אני מגיע לטקס או לא. בסוף הצטרפתי לקראת הסוף, עמדתי בצד ולא רציתי שיראו אותי בוכה. סיקרן אותי לדעת מה זה הטקס הזה".
אוהד: "אולי מקריבים שם משהו".
גאיה: "שלושתנו היינו בצופים, ובחיים לא הייתי בטקס יום הזיכרון בתנועה או בבית הספר. לא שזה רע, אבל זו דרך אחרת לגמרי".
עומר: "מעדיפים לדבר על שלשה שנכנסה או לא מאשר על זה".
תמי: "אולי הלכנו עם זה רחוק מדי".
עומר: "לא. אבל אולי היום, אחרי הרבה זמן, יש מקום לאזן, לתת טיפה יותר זיכרון".
מוקי: "לי זה נשמע הגיוני. אתן, הבנות, חוויתן את האבל הלאומי, את ימי הזיכרון. וכשזה היכה בכן באופן אישי עשיתן את ההחלטה. הילדים לעומת זאת גדלו בלי זה, מאפס, מינקות. ומגיע שלב שבו אתה רוצה לבדוק מה זה הדבר הזה שאנחנו לא מתעסקים בו ועושה את הבחירה של עצמך".
תמי: "אולי אנחנו היינו צריכים לשבור חזק לצד השני כדי לשרוד".
מוקי: "חשוב לכם לחלוק את הדרך שלכן להתמודד עם האבל?"
תמי: "כן. אם נחסוך למישהו כמה שנים, עשינו את שלנו. יש אלטרנטיבות, והן אפשריות, אבל לא מוצגות בדרך כלל. מבחינתנו, רק שיידעו שזה קיים".
אוהד: "צריך להבין שזו נישה, לאף אחד אין את הביצים לעשות את זה".
עומר: "בשום מדינה אין לאף אחד את הביצים לבוא ולומר שכל אלה שמתו, תכלס לא היו חייבים למות. זה שהם מתו למען המדינה זה סיפור טוב ויפה, כדי שיהיו עוד שיתגייסו. זה הסיפור של צבא. הרי מה, נגיד שהכל סתם ושאף אחד לא חייב למות? אפלטון קורא לזה השקר האצילי".
אוהד: "היית חייב לדחוף בסוף את אפלטון, נכון? המדינה חייבת לשקר לתושבים שלה כדי שתהיה מדינה".
גאיה: "אני מדריכת חי"ר בצבא, ורואה שהמון חברים שלי אומרים, למה אני צריך את זה? למה שאני אאבד את החיים שלי? יכולים לקחת לי את החיים, אני יכול לקחת למישהו אחר את החיים. הם מעדיפים לא להתמודד עם זה, לטוב ולרע".
אבל את כן מתמודדת.
אוהד: "כולנו התגייסנו. הכי מצחיק שאותי שלחו לפקד בגדנ"ע, להטריף או לשכנע אנשים להתגייס. לקחת ילדים בכיתה י"א ולתת להם לירות בנשק, והייתי חלק מזה".
גאיה: "אני מלמדת אותם להשתמש באיזה נשק מסוים, שזה הדבר הכי רע בעולם. כשחייל מתקשר ומספר שהוא הרג שני אנשים עם הנשק שאני מלמדת להשתמש בו, אני מרגישה הכי רע בעולם. מצד שני, אני שואלת אם אני עוזרת למדינה או מלמדת מישהו להרוג".
מוקי: "לפחות יש לנו את החופש, כחיילים וכמדריכים, לחשוב ולהאמין שאפשר אחרת. את יכולה כחיילת לחשוב שזה נורא, אבל זו זכות בשבילנו, היכולת לראות את שני הצדדים. אני לא חושב שבישיבות של חמאס יושבים ואומרים שמוות זה דבר רע. גם לא בצבא האמריקאי. אצלנו זה כל הזמן על השולחן".
אוהד: "אנשים כמונו, גם אם לא מסכימים איתנו, זה משהו שצריך להיות בצבא. זו גם שליחות עבורנו. הקול שלנו צריך להישמע גם במסדרונות הצבא".
הכאב הכי גדול
מהמפגש הזה יצא מוקי עם לא מעט מחשבות, גם על התפיסות שלו, אבל גם על החיים בכלל. למפגש השני, הפעם אצלו באולפן, הוא כבר הגיע עם השיר "אחרי הסוף", כדי להשמיע אותו לאחיות.
"גם אחרי הסוף יש עוד התחלה/ גם אחרי תשובה תבוא עוד שאלה/ וכל מה שאנחנו כבר קרה/ הכל עוזב ואז בא חזרה/ וגם עכשיו הזמן שלנו מנגן/ יודע מה יהיה, זוכר את מה שאין/ ייקח מה שייקח, ייתן מה שייתן/ עוצם עין אחת ומכוון.
אם זה יום טוב, אם זה יום רע/ זה רק חלום בתוך חלום, עוד יום/ הכי עמוק בתוך הרגע, חלק מהנצח.
אני פותח את הדלת, והעולם כולו נגלה לי/ עכשיו אני חייב ללכת, אני לא עומד במקום אחד/ אין קירות שיצליחו לסגור עליי/ אין כבלים שיוכלו להחזיק בי/ הכאב הכי גדול יעבור ואנחנו נישאר.
ואני בא כמו חדש, קם מעפר/ תמיד אותו אחד אבל לא אותו דבר/ מה הולך איתי ומה נגמר/ אם האני שלם ואיפה נשבר.
ראיתי אנשים והם שקועים בתרדמה/ מייחלים בשקט, קווים בדממה/ אני לא רוצה להיות עוד לבנה בחומה/ רק לקרות בלי להבין בשביל מה.
מי הייתי אז מי אני עכשיו/ ומה נשאר בעולם ממני/ החיים האלה שקר מכושף/ היום הייתי ומחר אינני".
הבנות מקשיבות לשיר, מביטות זו על זו. למרות הפנים החתומות, קשה לפספס מה מתחולל בפנים. "אני מרגישה שאלעד היה צריך לשמוע את זה", אומרת תמי. "אולי אם היה שומע את זה ולא את השיר ששמע באותו לילה, 'ערב ב' כסלו' של ערן צור, היינו במקום אחר. כי הוא לא האמין שהכאב הוא נסבל".
הדס: "רק השורה הזאת, 'הכאב הכי גדול יעבור'. הכאב הזה, על אובדן, לא חולף. הוא רק מקבל כל מיני צורות, ואולי באותו רגע הוא לא דומה לכאב אחרי עשר או 20 שנה".
ליאת: "הרגשתי שהשיר מאוד חי".
תמי: "זו הבטחה כזאת שדברים יסתדרו. חשבתי במשך כל השיר על אלעד, על זה שניסינו להעביר לו את המסר בלי לדבר על זה. הרי לא הספקנו לדבר בכלל, חלפו רק כמה ימים מהשבעה של דוד, חבר שלו שנהרג, אפילו לא התחלנו להתעסק בעידוד. המון שורות בשיר מדברות על לחיות עם זה ואחרי זה".
מוקי: "חשוב לי להגיד שזה לא דווקא שאני אומר שהכאב על אובדן של אח, חבר, בן משפחה קרוב, עובר. אני לא שר על הסיפור, אני שר אותי. והאני מכיל עכשיו גם את הדבר הזה".
תמי: "אני מרגישה, גם בלוקיישן, שאלעד היה צריך להיות פה. זה מתאים לו, גם הקצב של השיר".
ליאת: "שהוא בלי גיל".
תמי: "כל מה שמייצג את ההבטחה של תל־אביב, במקום הזה, בתחום הזה שהוא כל כך קוסם והוא רק התחיל לגעת בו אז, בגלי צה"ל".
ליאת: "יש בשיר גם איזו שורה, לא עוד לבנה בחומה. אני מתחברת לזה. זה מאפשר לכל אחד לקחת את הכאב שלו למקום הפרטי שלו. זה מתאים לנו, כמשפחה שבחרה להתנהל אחרת".
מוקי: "אני שמח. היה לי חשוב שתתחברו לזה. מה שנשאר זה רק לחכות למשחק של מחר".
הדס: "מישהו בחדר הזה יהיה מרוצה".
מוקי: "עדיף שהנשמה שלך תהיה פצועה מזה שהקבוצה שלך משחקת תחת, מאשר מדבר אחר".
תמי: "אפשר להיות גם שכול וגם מפסיד".
למחרת נערך גמר גביע המדינה בכדורסל. שלוש האחיות ישבו ביציע ליד אמא מירי. ירושלים הייתה טובה יותר במחצית הראשונה, אבל תמי, ליאת והדס לא היו רגועות. כאוהדות מנוסות, הן כאילו חיכו למכה, וזו אכן הגיעה. מכבי תל־אביב ניצחה, אחת־אפס למוקי. המשך אולי יבוא בקרב על האליפות.
לפנייה לכתב/ת 
