דרוש שינוי / ד"ר לכדורגל
לאחר ששקע האבק שהשאירו משחקי רבע גמר ליגת האלופות, ורגע לפני שלב ארבע האחרונות, שבהם יתמודדו שוב שלוש מבין החברות הקבועות במועדון - ריאל מדריד, יובנטוס, אתלטיקו מדריד והאורחת ממונאקו - נדמה שזהו זמן טוב כדי לחשוב על כיוון חדש למפעל היוקרתי של אירופה
בואו נודה על האמת: על אף הרמה הגבוהה והדרמות, גם השנה, כמו בכל השנים האחרונות, נותרה התחושה שהדברים בליגת האלופות צפויים מראש, ושחסר בהם ריגוש אמיתי. הרי בספורט, בניגוד לבלט או לקונצרט, גם אם המשחק מתעלה לרמה גבוהה - עדיין המתח שקיים סביב זהות המנצח הוא המרכיב הקריטי. אם מחפשים את זה היום בצ'מפיונס, מוצאים את שלב הבתים ארוך מדי, ובו, על פי רוב, זהות העולות כבר ידועה מראש. וכשמשנה לשנה התוצאות הופכות לצפויות, נוצר חוסר עניין. הצד השני של המטבע הוא שגם כשמגיעים לשלבי ההכרעה, אני מוצא עצמי אדיש למשמע התשובה לשאלה אם ריאל מדריד תשחק מול אתלטיקו בחצי הגמר או שזו תהיה דווקא באיירן מינכן.
רבים סבורים כי הפורמט הנוכחי של ליגת האלופות, שהוכנס לראשונה בשנת 1993, מיצה עצמו, ושהגיע הזמן לשנותו. אני מסכים עם הצורך הדחוף בשינוי. יחד עם זאת, אם יורשה לי, הרפורמה הצפויה של הקטנת מספר הקבוצות היא קוסמטית ולא תספק פה. אני חושב שהשעה מתאימה לשקול שינוי מהפכני יותר בכל המסגרת.
לאופ"א, שידועה כגוף שמרני שפועל באיטיות, ישנן כמובן אלפי סיבות טובות מדוע לא למהר עם הכנסת שינויים בספינת הדגל שלה. הרי ליגת האלופות היא עדיין אחד ממותגי הספורט היוקרתיים ביותר בעולם, וככל הנראה גם הנכס יקר הערך ביותר שלה. עם זאת, ראוי לציין שלמרות שהרבה מהצלחת המפעל מיוחסת בראש ובראשונה לשחקנים, לאיכות הקבוצות ולרמת המשחק, ניתן קרדיט גם לאופ"א על שבעבר השכילה לשנות את מבנה המפעל ולהתאימו להתפתחויות בשוק הכדורגל האירופי.
כזכור, בשנת 1993, בעקבות לחץ ואיומים בעזיבה שהפעילו המועדונים הגדולים, ביטלה אופ"א את הפורמט הישן של גביע האלופות המסורתי, שהחל כבר בשנת 1955, ושכלל אז רק את הקבוצות שזכו באליפות. בתגובה ללחץ הורחב המפעל בצורה משמעותית (מ-16 קבוצות ל-32 כיום), ובכך נענתה לדרישה לשריין יותר מקומות עבור הליגות המובילות. דבר זה כמעט הבטיח למרבית המועדונים הגדולים השתתפות קבועה במפעל. ניתן לומר שההיענות של אופ"א ללחץ הייתה אמנם במקומה, אבל הביצוע, תחת פוליטיקת הפשרות והרצון שלה להרחיב את המפעל למדינות ולשווקים נוספים, יצר עיוותים אחרים, כמו למשל הפגיעה בתחרותיות.
מבט חטוף על רשימת הזוכות בגביע עם האוזניים הגדולות לאורך שנות קיומו מגלה כי ב-37 השנים הראשונות (1955-1992) זכו בו 19 קבוצות שהגיעו מתשע מדינות שונות. לעומת זאת, מאז שהחל הפורמט החדש, רק 13 קבוצות משבע מדינות שונות זכו בגביע. ירידה זו דרמטית אף יותר אם לוקחים בחשבון שכיום ישנן 55 מדינות חברות באופ"א, לעומת 25 שהיו אז. גם בשלבי ההכרעה בדרך אל הגביע התמונה דומה: מסתבר ש-99% מכלל הקבוצות ששיחקו בחצי הגמר מגיעות מאנגליה, גרמניה, ספרד, איטליה וצרפת, ועל פי הקבוצות שנותרו השנה - הנתון הזה צפוי לגדול.
אם כך, הצורך בשינוי די ברור. בשנה שעברה פרסמה חברת הייעוץ המפורסמת "אוליבר אנד אולבאום" דו"ח מקיף על מצבה של ליגת האלופות. הדו"ח כלל בתוכו גם סקר עמדות נרחב בקרב אוהדי כדורגל באירופה - אותם אלו שאחראים על 70% מההכנסות של אופ"א מן המפעל. בדו"ח האוהדים מדווחים כי הם מאוד אוהבים את ליגת האלופות. רובם אף ענו בחיוב כי היו נהנים ממנה אף יותר לו הייתה מתקיימת בפורמט אחר. נקודות חשובות נוספות שעולות מן הדו"ח הן שכמעט מחצית מאוהדי הספורט באנגליה ציינו באכזבה את העובדה שאין משחק ליגת האלופות בכל שבוע. הקהל הגרמני והספרדי הדגיש במיוחד כי ישנן יותר מדי קבוצות קטנות, וכי כדאי להקטין את מספר הקבוצות המשתתפות.
בהתחשב בעובדה שחמשת השווקים הגדולים אחראים על 86% מהשווי החשיפה במדיה התקשורתית, לא יזיק לאופ"א להקשיב לדעתם של ההמונים, שחרי הכל הם אלו שמממנים חלק ניכר ממשכורתם של רונאלדו ומסי, ובוודאי של הפקידים במשרדים בשוויץ. ההצעה שאני מציג כאן נותנת מענה הולם לדעות אלה.
על פי הדו"ח, נראה שהכנסת רפורמות בפורמט של ליגת האלופות עשוי להגדיל את ההכנסות משידורים בסדר גודל של 15%-20% בשנה, מה שמסתכם בתוספת של למעלה משלושה מיליארד אירו. הדו"ח גם מזהיר את אופ"א, כי התעלמות מהדרישה לשינוי מיידי של המועדונים הגדולים שמעוניינים בהגדלת רווחיהם עלול להוביל למשבר, שסופו יוביל לפרישתם מהארגון. לסיכום מוצעת בדו"ח רפורמה מיידית שעיקריה הן: הקטנת מספר הקבוצות ל-24, כשבנוסף, 20 מתוכן יגיעו מחמשת הליגות הבכירות. אופ"א דחתה אמנם מסקנה זו, אבל הודיעה כי היא שוקלת להכניס מספר שינויים ברוח הדברים האלה החל מעונה הבאה.
שינויים אלו אינם מספיקים ולא יצליחו לשנות את התמונה. לדעתי יש לנצל את המצב ולבצע מהלך שיכול להוביל למצב נדיר, שבו זה נהנה וזה אינו חסר. בצד אחד לאפשר ל-24 המועדונים הגדולים להקים את אותה סופר־ליגה, שבה לא יהיה מקום לקבוצות הקטנות. במקביל, לדרוש מאותם מועדונים לפרוש מהמסגרות המקומיות.
הדבר יאפשר לכדורגל המקומי באותן ארצות להשתחרר מאחיזת החנק של המועדונים הגדולים, מה שיגרום לו לשוב ולפרוח יחד עם התחרותיות המתחדשת. דמיינו את המאבקים הצמודים על האליפות בליגה בספרד ללא ברצלונה, ריאל ואתלטיקו, או בבונדסליגה ללא באיירן מינכן ודורטמונד. אלה תוכלנה להמשיך להיאבק אחת מול השנייה מדי שבוע בסופר־ליגה האירופית, ולהציג לראווה את מיטב כישרונות הכדורגל בשידור ישיר לכל העולם. הן גם יקיימו חלק מהמשחקים במגרשים נוספים ביבשת, כפי שמקובל לעשות במשחקי גמר. אנחנו, כצופים, נקבל ליגה שבה על בסיס שבועי - ולאורך 46 מחזורים - יש משחקים בסדר גודל של שמינית גמר.
כדי לחדד את העניין יותר, וגם לשמור על קשר עם שאר הכדורגל האירופי, אפשרי לקבוע שבכל שנה ארבע קבוצות (או יותר) שיסיימו אחרונות בסופר־ליגה, יתמודדו בפלייאוף מול האלופות של הליגה המקומית על הזכות להשתלב בבית של הגדולים בעונה שלאחר מכן. גם אם הסיכוי שרעיון זה יתממש הוא נמוך מאוד, ידוע שבשביל להתקדם צריך לפעמים לחלום, ורק אחר כך להעז.
לפנייה לכתב/ת 
