אובג'קשן: הפרקליטים מאל. איי שפרצו את הדרך
היא נחשבה לסדרה פורצת דרך, כזו שהפכה את המקצוע האפור לסקסי ונחשק. סטודנטים נהרו ללמוד עריכת דין בעקבותיה והשפעתה ניכרה גם בבתי המשפט, אבל יותר מכל "פרקליטי אל. איי" הייתה זו שסללה את הדרך לז'אנר הסדרות המשפטיות. עם תסריט שיודע על מה הוא מדבר, חליפות יוקרתיות וסצנות סקס שכוללות בין היתר את הנשיקה הלסבית הראשונה על המסך - לא מפתיע שהפרקליטים ראויים לזכות בתיק
אם סדרות טלוויזיה היו מייצגת את המציאות באופן אמין, הטלוויזיה הייתה פושטת רגל וכולנו היינו משוטטים כה וכה משועממים ונרגנים. אכן, הטלוויזיה נועדה לבדר וזה אומר לפעמים ממש להמציא דברים שלא קיימים במציאות. ועדיין, במצעד הז'אנרים שהפער בינם לבין המציאות שהם מבוססים עליה הוא הגדול ביותר, סדרות עורכי הדין כנראה לוקחות בגדול.
"האישה הטובה", "הפרקליטים", "חוק וסדר", "בוסטון ליגל", "אלי מקביל", כולן מאוכלסות בעורכי דין לבושים היטב שבכל בוקר מגיעים בחליפות נאות למשרד היוקרתי שלהם, שאינו ממוקם מעל שום "פלאפל גבאי" בעיירת פיתוח מנומנמת. שם מחכה להם תיק מורכב, מלא רבדים ותובנות על החיים. הם נאבקים, צועקים "אובג'קשן", זוכרים בעל פה את כל התקדימים שהתרחשו אי פעם ובעיקר עושים המון סקס.
"פרקליטי אל איי", שעלתה ב-1986 ברשת NBC האמריקנית, הייתה הסדרה הראשונה שביססה אצלנו את הדימוי המסעיר הזה. היא עקבה אחרי קבוצת עורכי דין שאפתנים וחרמנים ואחרי הצוות שלהם במשרד עורכי הדין מקנזי-ברקמן בלוס אנג'לס. היא זאת שהבהילה לפקולטות למשפט אלפי אמריקנים צעירים, שחלק לא קטן מהם מן הסתם נשר בהמשך כשגילה ש"זה בכלל לא כמו שזה נראה בפרקליטי אל איי". היא הייתה הכל - דרמה, קומדיה, אופרת סבון, או כמו שהגדיר אותה הארי המלין - אחד השחקנים הראשיים שבכלל האמין שהיא תיכשל - "סדרה על אנשים עם תיקים שהולכים ממקום למקום".
סטיבן בוצ'קו היה יוצר של סדרת משטרה אהובה ב-NBC בשם "Hill Street Blues" ("בלוז לכחולי המדים"), כשקיבל יום אחד טלפון מאחד הבכירים ברשת, ברנדון טארטיקוף. "אתה עומד לקרוא בעיתון שאמרתי שאתה מפתח סדרה משפטית עבורנו", הפתיע אותו טארטיקוף. "זה דלף לעיתונות לפני שהספקנו לדבר, אבל למה שלא תחשוב על זה?". בוצ'קו חשב על זה והחליט שבעצם למה לא. "אמרתי לעצמי שסדרה משפטית היא בעצם סדרה משטרתית ולהפך, רק צריך להסתכל על זה מהצד השני של התהליך".
בוצ'קו בעצם שאב את המבנה של "בלוז לכחולי המדים" והציב אותו בחברת עורכי דין ממורקת - אנסמבל של שחקנים (שמקבלים שכר זהה, אגב), עם הרבה קווי עלילה מקבילים שנמשכים יותר מפרק אחד, ודמויות שבו זמנית משדרות רצינות אבל גם שנונות ומצחיקות. הוא הכין את הבסיס והלך להציג אותו במשרדים של NBC, שם ישבו טארטיקוף וחבורתו. הוא הציג את הקונספט ובתגובה אנשי NBC כתשו אותו מכל הכיוונים. "הם טענו שסדרות על עורכי דין הן משעממות וזה לעולם לא יעבוד", הוא נזכר, "ורק טארטיקוף ישב מאחורי השולחן שלו ונראה כאילו הוא נהנה מכל הסיפור. בסוף הוא אמר 'אוקיי, אז בואו נעשה את זה', וזהו, הישיבה נגמרה".
בישיבה הזאת הבין בוצ'קו משהו שהיה קריטי להמשך הסדרה: בלי אנשים שיודעים באמת מה קורה במשרדי עורכי דין ושיש להם רקע משפטי, זה לא יעבוד. זה אכן דרדר את הסדרה בהמשך, כשאל עמדת הכתיבה נכנסו תסריטאים בלי מושג קלוש בעריכת דין. הוא גם ידע שבניגוד ל"בלוז", שהייתה מאצ'ואיסטית וקשוחה, "פרקליטי אל איי" תצטרך להציג נשים בצורה אחרת.
הוא תפס שתי ציפורים בליהוק אחד והביא את טרי לואיז-פישר, עורכת דין לשעבר ויוצרת סדרות בהווה. הוא נזכר במחזה שקרא פעם, שנכתב על ידי עורך דין מתוסכל לענייני גירושין וכותב למגירה בשם וויליאם פינקלשטיין, וצירף גם אותו. הסוכן של בוצ'קו שלח לו תסריט שכתב עורך דין מבוסטון בשם דיוויד אי. קלי. 30 עמודים הספיקו לו כדי לצרף גם אותו אל הצוות, והליהוקים התחילו.
עוד "בשידור חוזר":
בלשים בלילה, ומתח מיני מסביב לשעון
שנים חיכינו לנשיקה בין טוני לאנג'לה: בחזרה ל"מי הבוס?"
ג'ימי סמיתס, ההיספני השרמנטי, היה הליהוק הכי מהיר בסדרה ואולי בהיסטוריה. הוא היה השחקן הראשון שנבחן לתפקיד של ויקטור סיפואנטס והמפיקים ידעו מיד שהוא האיש. הדמות של מייקל קיוזאק, לעומת זאת, הייתה סיפור אחר. מאות שחקנים נבחנו לתפקיד (ביניהם גם קורבין ברנסן, שגילם את ארני בייקר החשקן). בוצ'קו לא התעלף מהמלין, בעיקר כי השחקן היה קצת יותר מוכר משאר הקאסט והוא רצה את כולם באותה רמת חשיפה, אבל בסוף נעתר.
לתפקיד של אן קלסי ומי שהפך לבן הזוג שלה, סטיוארט מרקוביץ', לוהקו בני הזוג במציאות ג'יל אייקנברי ומייקל טאקר. קצת אחרי סיום צילומי הפיילוט הם הודיעו לבוצ'קו שהם לא יוכלו להשתתף בסדרה כי אייקנברי אובחנה כחולה בסרטן השד. בוצ'קו, שכבר הודה שהדמות של מרקוביץ' היא האהובה עליו ביותר בסדרה, לא ויתר. הוא הבטיח לזוג שהצילומים שלהם יסתיימו בכל יום בשעה חמש כדי שיספיקו לטיפולי ההקרנה, והסדרה יצאה לדרך.
בוצ'קו היה כותב ליברלי בתקופה שמרנית. הוא רצה להעלות נושאים שנויים במחלוקת והוא פיזר אותם לאורך הסדרה החל מהפרק הראשון. אחרי מותו של השותף נורמן צ'ייני התברר שהוא היה הומוסקסואל והמאהבת שלו הייתה טרנסג'נדרית. בוצ'קו גם החליט שבנקודת הפתיחה המשרד יהיה "לבן", כדי שכשיגיע תורם של הלטינים והשחורים להצטרף אליו - הוא יוכל להפוך את זה לאישיו. כשלארי דרייק הגיע לסדרה לתפקיד אורח של בני סטולוביץ' בעל המוגבלויות, הוא החליט להשאיר אותו כדמות קבועה, החלטה שהשתלמה לו - דרייק הביא את האמי הראשון לסדרה על התפקיד שלו.
הסדרה שברה את מבנה "תיק לפרק", שאפיין את הניסיונות שנעשו עד אז, ועל החלוציות הזאת היא זכתה לאהדה אצל הצופים והמבקרים גם יחד. ההשפעה שלה על תפיסת מערכת המשפט בארה"ב ומחוץ לה הייתה מיידית. עורכי דין שינו את סגנון הלבוש שלהם, את האופן שבו דיברו באולם בית המשפט ופנו למושבעים, ולקוחות ציפו שתיקים ייסגרו תוך שבוע.
ב-1990 נערך משפט שבו ניסה עורך הדין של התביעה לשכנע שופט שחבר המושבעים זיכה את הרופא שתבע על רשלנות רפואית כיוון שמקרה מאוד דומה שולב בעלילת הפרק ששודר ערב קודם בסדרה. לצערו השופט לא ראה את הפרק (או ככה לפחות הוא טען). מספר הצעירים שהגישו מועמדויות ללימודי משפטים זינק בגלל הגלוריפיקציה של המקצוע, וכמו שציין דיקן אחד ממוסדות ההשכלה - בגלל האפשרויות האינסופיות לקיום יחסי מין. לפעמים גם השחקנים עצמם התבלבלו. אלן ראצ'ינס הודה שהשתמש בידע שלו על חוקים שקיבל מהתסריט כדי לערער על קנס שקיבל משוטר תנועה (וזכה!) ריצ'רד דארסט (שגילם את לילנד מקנזי) ניהל כנס של עורכי דין אמיתיים. קורבין ברנסן פשוט עשה ארני בייקר כשצירף את תמונת השער שלו ממגזין "פיפל" לבקשה לכרטיס אמריקן אקספרס ייחודי, שקיבל ללא שהיות.
היחסים הבין אישיים בין הדמויות (אוקיי, הסקס) הביאו לסדרה עוד אמי על הכתיבה הדרמטית הטובה ביותר, על הפרק התשיעי בעונה הראשונה, שבו סטיוארט זוכה באן בזכות מהלך מיני מסתורי בשם "פרפר ונוס". ההפקה הוצפה במכתבים מהצופים שהתחננו לדעת מהו פרפר ונוס המסתורי, אבל טרי לואיז פישר נשבעה שהיא פשוט המציאה את השם ושאין מאחוריו כלום. חברת בשמים ויצרן של צעצועים ארוטיים ביקשו לרכוש מבוצ'קו את הזכויות על השם אבל הוא סירב.
אמנדה דונוהו, שגילמה את סי.ג'יי. לאמב, הייתה שותפה לנשיקה הלסבית הראשונה ששודרה בטלוויזיה המסחרית האמריקנית (עם אבי), אבל ליוצרים לא הייתה שום כוונה לחקור את מערכת היחסים בין שתי הנשים. הסיבה לנשיקה הייתה פרוזאית הרבה יותר - חודשי הסוויפס (החודשים בהם נקבעים תעריפי הפרסום לשאר השנה על פי הרייטינג שרושמות הסדרות, מה שגורם לרשתות לשלוף את הארנבים הכי גדולים מהכובע בניסיון למקסם את הצפייה). חלק מהמפרסמים דווקא ביקשו להוציא את הפרסומות שלהם מהפרק בו שודרה הנשיקה, אבל מפרסמים אחרים נכנסו במקומם. דונוהו עצמה אמרה שלא הרגישה בנוח, במיוחד בהמשך, כשלאמב פתאום התאהבה בגבר (לפי דרישת נציגי NBC). היא זעמה על הרצון להציג את לאמב "כלסבית שנגאלה וסוף סוף מצאה בחור", ופרשה מהתוכנית.
המוות של רוזלינד שייס בנפילה לפיר פתוח של מעלית היה אחד הרגעים הזכירים ביותר בסדרה. אפילו דיאנה מולדור, השחקנית שגילמה אותה, הייתה בהלם כשנודע לה איך שייס עומדת לסיים את חלקה בסדרה. קלי הסביר שהדמות של רוזלינד הייתה "סופית", מפני שהוא מעולם לא רצה שהיא תהפוך לדמות נחמדה או תאבד את החדות שלה. הוא לא סיפר לה שהיא עומדת למות כשהוא שלח לה את התסריט לפרק "Good to the Last Drop", אבל הזהיר אותה בעבר שהדמות שלה לא עומדת להישאר בסדרה לזמן רב. כשמולדור הבינה לאן זה הולך היא סירבה לבצע את פעלול הנפילה בעצמה. הכפילה שלה נזקקה לעשרה טייקים כדי להשיג את הטייק שנכנס לפרק.
חמש העונות הראשונות אכן היו מוצלחות, כדרכן של רוב הסדרות, החל מהעונה השישית מצבה של "פרקליטי אל איי" הידרדר בהתאמה למרחק שתפסו הכותבים המקוריים - בוצ'קו, קלי ופינקלשטיין - מחדר הכתיבה ומההפקה. הרייטינג הלך וצנח עד שהסדרה יצאה מרשימת 30 הראשונות וכבר לא קיבלה אף מועמדות לפרסי האמי (לעומת 20 מועמדויות בשנה בשיאה). לאחר העונה השמינית היא בוטלה, ובארץ נותרנו עם סדרה דרמטית ומושקעת לא פחות בשם "שושלת". מקום של כבוד יישאר לה כמי שסללה את הדרך לסדרות עורכי הדין מתוחכמות ומורכבות יותר שהגיעו אחריה, קייס קלוזד.
לפנייה לכתב/ת 
