"דווקא מהמקום הכואב, יצאתי לעצמאות"

כשהן מגוללות בכנות מעוררת השראה את סיפור חייהן, קשה שלא להיגרר לקלישאות על המשמעות של משברים בחיים, אבל אנה פונומרב, אלינור די סגני ורחלי הן הכל חוץ מקלישאה.

לרגל יום העצמאות, חושפות שלוש נשים מיוחדות את הדרך שעברו בדרך לעצמאות האישית שלהן, דרך שהתחילה במשבר גדול, והסתיימה בניצחון.

שלוש בשורות, שלושה ניצחונות

לאנה פונומרב יש לא מעט סיבות לחגוג את העצמאות שלה. ליתר דיוק, שלוש סיבות. היא רק בת 21, אך חלתה בסרטן שלוש פעמים, והחלימה. בפעם הראשונה הייתה בת 3, אז התגלה בגופה גידול סרטני ברגל.

בגיל 13 חזרה המחלה, הפעם בעצמות. לפני כשנה, כאשר הייתה בת כ-20, בישרו לה רופאיה כי שוב המחלה פעילה, וכי התגלה גידול בלסת שלה. בצל הטלטלות הללו, היא גם חיה על הקו של ישראל ובלרוס, בהן גרה לסירוגין.

הרגע שבו גילתה כי הסרטן חזר בפעם השלישית היה קשה במיוחד עבור פונומרב. "לא האמנתי שזה חזר", היא אומרת. "שאלתי את עצמי למה זה קורה לי כל הזמן, ולמה אני חולה כבר בפעם השלישית. לא מתרגלים לבשורות מהסוג הזה למרות שזו כאמור לא הייתה הפעם הראשונה.

למה זה קורה לי כל פעם מחדש. אנה פונומרב

"הייתי מופתעת יותר, במיוחד משום שאחרי שהחלמתי פעמיים, החיים היו טובים מאוד, ופתאום הכל שוב השתנה". פונומרב מספרת שלאמא שלה היה קשה יותר, במיוחד משום שהיא הייתה שם תמיד איתה. "אמא שלי זוכרת את מה שקרה בגיל 3, זכרונות שלי אין. לכן לדעתי דווקא לה קשה יותר".

היא עברה הקרנות וניתוחים ושהתה בבתי חולים, אך מעולם לא הפסיקה לחלום על החיים שבחוץ. עכשיו היא מקווה שכל זה מאחוריה. "עברתי שני ניתוחים בפעם האחרונה, והתוצאות היו טובות לאחר הניתוח הראשון", היא מספרת מעט על מה שעברה בשנה האחרונה בבית החולים רמב"ם בחיפה.

"אני חושבת שאחד השיעורים הגדולים שלי הוא להיות קשובה יותר לגוף שלי, ובעיקר לא להזניח את הבריאות שלי. אני בעיקר רוצה להקפיד על ביצוע הבדיקות התקופתיות. אני חושבת שהייתי יכולה לשים לב לזה יותר בעבר".

אנה אחרי הסרטן. יוצאת להגשים את החלומות שלי

היום, כאשר היא נמצאת במעקב מתמיד, פונומרב החליטה לצאת לדרך חדשה ובעיקר להגשים את החלומות שלה. "מבחינתי עצמאות זו היכולת לבחור. במשך שנים לא יכולתי לבחור, אבל היום חזרתי לבחור. אני בוחרת מה אני עושה, וזו ההרגשה הכי מדהימה שיכולה להיות. השליטה חזרה לחיים".

בימים אלו רק דבר אחד מעניין את אנה: לערוך את תערוכת הציורים הראשונה שלה. "אני אוהב לצייר ואני כל כך רוצה שזה יקרה". ברגע של כנות היא מספרת כ החשש מפני חזרת הסרטן בעתיד תמיד יהיה שם, אבל היא לא מעוניינת שאותו חשש ינהל אותה, אלא היא אותו.

פרופ' זיו גיל, מנהל מחלקת אף אוזן גרון ברמב"ם, שליווה את הטיפול בפונומרב, מספר כי לא נתקל בהמון מטופלים כמוה, "היא כבר הייתה מאוד קרובה למצב בלתי הפיך, אבל בזכות הגישה שלה ובמיוחד בזכות הטיפול הנכון שקיבלה, היא פשוט החלימה וחזרה לתפקוד מלא", הוא מספר. פרופ' גיל מגלה שכיום אין עדות למחלה פעילה בגופה של אנה.

אחד מהציורים של אנה

"הרגשתי שעכשיו מתחילים החיים החדשים שלי"

בגיל 15 גילתה אלינור די סגני, בת 19 מבאר שבע, כי היא חולה בסוכרת נעורים, אך זו לא הייתה הבשורה היחידה שקיבלה. זמן מה לאחר מכן, התגלה אצל די סגני גם לחץ דם גבוה. עם כל אלו התמודדה כשהיא שוקלת כ-160 ק"ג.

"לא יצאתי בכלל מהבית, חוץ מבית הספר", היא מספרת על החיים לפני השינוי. חיים בצל חוסר ביטחון עצמי, לדבריה. לאחר שעברה לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע בו טופלה, שמעה לראשונה על האפשרות לעבור ניתוח שרוול, שמטרתו להביא לירידה משמעותית במשקל, אך גם לשיפור הכללי בתפקוד הגוף.

די סגני מספרת כי לא הרצון לרדת במשקל היה זה שהניע אותה לעבור את הניתוח. "המשקל לא עניין אותי כמו הבריאות שלי. לא רציתי להזריק יותר אינסולין ולהתמודד עם זה, לכן החלטתי לעבור את הניתוח", ומוסיפה כי חששה ממנו מאוד. "שעה לפני הניתוח, רציתי לברוח", היא אומרת בהתרגשות.

למה?

"פשוט פחדתי למות, אבל החלטתי שאם אני הולכת על זה, אין חרטות".

די סגני זוכרת היטב את ההרגשה ברגע שהתעוררה מהניתוח. "הרגשתי שעכשיו מתחילים החיים החדשים שלי", היא אומרת בחיוך. הרופאים חיזקו אותה והתרגשו ביחד איתה לאחר אותו ניתוח. "הרגשתי שאני בגוף אחר, ושזה לא הגוף שלי. התחלתי לשמוח, ולחייך, אבל לא רק. התחלתי לחיות את החיים שלי. לראשונה יצאתי עם חברים, למועדונים. רקדתי והרגשתי תחושה של אושר גדול, שמעולם לא הרגשתי".

רק אחרי הניתוח התחלתי לחיות. אלינור די סגני

היום היא שוקלת פחות מ-90 ק"ג. "אני כבר לא מזריקה אינסולין ולא לוקחת כדורים", היא מגלה. "אני יכולה לזוז, להתכופף, לרקוד ולעשות מה שבא לי. אני קופצת ובכלל עושה דברים שלא חשבתי שיקרו. מבחינתי, זו העצמאות שלי".

זה לא השינוי היחידי שעשתה בחייה בעקבות אותו ניתוח. די סגני מספרת שמאז הניתוח היא מתנדבת בבית החולים "סורוקה" בו עברה את הניתוח ובזמנה הפנוי משוחחת עם בנות שהיו במצבה, ותומכת בהן לפני הניתוח. "עברתי את זה ואני רוצה להיות שם בשבילן. אני רוצה לעזור לאחרים ולכן החלטתי שאני הולכת לעשות את זה".

מה החלום שלך?

"אני רוצה להיות רופאה, כדי שאוכל לעזור לאחרים כמו שעזרו לי".

"איבדתי את היקר לי מכל, ויצאתי לדרך חדשה"

רחלי, בת 42, חששה להיחשף עד כה, אך את סיפורו של בנה, לירון שבבו ז"ל, אתם אולי מכירים. הוא נפטר לאחר שהתמודד עם סרטן מסוג יואינג סרקומה במשך ארבע וחצי שנים. סיפור מחלתו של שבבו הילד פורסם, אך אמו מעולם לא נחשפה. "אף פעם לא הייתי בפרונט, אבל כנראה שעכשיו אני מוכנה", היא אומרת בגילוי לב.

שבבו הייתה נשואה במשך 19 שנים לאביו של לירון, ואת הרגע בו נודע לה כי בנה לקה במחלה הקשה היא לא שוכחת. "זה היה כמו פטיש של חמישה טון", היא מספרת על היום שבו קיבלה את אבחנתו של בנה. "כאילו הוא נפל לי על הראש, אבל אספתי את עצמי מהר".

במקביל לטיפולים הקשים, שבבו התפנתה לטפל במשהו נוסף: בעצמה. "מהמקום של המודעות שהתפתחה בתוכי, החלטתי שאני עושה מעשה ומתרכזת בעצמי", היא מספרת על ההחלטה הראשונה שקיבלה: להתגרש. "מה שקרה עם לירון הבהיר לי שאני צריכה לעשות סדר בחיים שלי, ולקבל החלטות חדשות".

המסע שלי והדרך שעברתי גרמו לי לתת מעצמי לאחרים. רחלי

למה?

"הרגשתי שאני פשוט לא מדויקת עם עצמי. אחרי שעוברים דבר כזה, הכל משתנה. התפכחתי לגבי עצמי. התחלתי להיות מודעת למה שקורה לי בחיים, והתחלתי לטפל בעצמי. כשאיבדתי את הדבר שיצא לי מהרחם, קרה לי משהו שחייב אותי להיכנס פנימה ולבדוק מה קורה אותי, ונפלו לי אסימונים דווקא מהמקום של האובדן והטרגדיה".

לדבריה, אותם אסימונים שנפלו גרמו לה לעשות את מה שלא עשתה במשך הרבה שנים. "מהמקום הכי כואב צמחתי", היא מספרת בקול רועד. שבבו החליטה להתגרש ובמקביל לטיפולים הקשים שעברה בנה, החליטה גם לעשות הסבה מקצועית וללמוד אימון כושר בוינגייט.

"היום אני מאושרת", היא מספרת על חייה כיום. "אני עצמאית, ועושה הכל לבד. אני מתעסקת עם דברים שלא היה לי מושג לגביהם בעבר – לגמרי בעצמי". בהמשך החלה ללמוד גם מנטורינג.

"המסע שלי והדרך שעברתי גרמו לי לתת מעצמי לאחרים, ואני אוהבת לתת", היא אומרת. בנוסף, החליטה לסגור מעגל עם אביה, שנפטר ומעולם לא הכירה. היא טסה לאיי הבהאמס ונפגשה עם אחיו היחיד שמתגורר שם. "עשיתי וי גם על זה", היא מספרת.

מהי עצמאות בשבילך?

"חירות, דרור, חופש. להיות בחופש עם עצמך, ולאחר מכן עם כל השאר. זו עצמאות מבחינתי".