"פוליאקובים": מתחת לטראש יש עומק
העונה השנייה של הסדרה על משפחת פוליאקוב טראשית פחות מקודמתה - וטובה יותר. בני המשפחה עדיין מוחצנים, בוטים וגסים כתמיד, אבל מתחת לסיפור שסובב סביב כסף, מסתתרת סדרה שגורמת לנו לחשוב על מה שהיא אומרת
למי שנהנה מהקשרים סימבוליים, יום העצמאות הוא אולי היום המושלם לפתוח בו עונה חדשה של "פוליאקובים". מצד אחד משפחת מלוכה מקומית, בכל זאת פולי מהגשש, סמל לאומי. מצד שני הדבר הכי לא ממלכתי בטלוויזיה, אם לא מחשיבים את השידורים מהכנסת.
את העונה הראשונה שלה התחילה "פוליאקובים" כדוקו-סואופ טראשי ובוטה וסיימה אותה פחות מצחיקה והרבה יותר מעניינת. בעונה הזאת (ימי ראשון - שני, 20:15, HOT) אנחנו חוזרים ל"פוליאקובים" בנקודה שבה עזבנו אותם (או הם עזבו אותנו? אישית הרגשתי קצת נטושה) בסוף העונה הקודמת, כשהסכסוך על מכירת הבית עשה שמות במשפחה. זה לא עומד להיפתר בפרקים הראשונים. איתמר ויעל ממשיכים להתנגח ומגיעים עד לבוררות, ובתווך שוש בוחשת בקדרה ומגייסת פנימה כמה חברים על הדרך כי בכל זאת, תפקידי אורח צריך.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"נופלות על הרגליים": שתיים בעקבות אחד
"פארגו" חזרה, והרווח כולו שלנו
שני הפרקים הראשונים ממשיכים את המגמה מהעונה הקודמת - "פוליאקובים" היא פחות טראשית, פחות שטיקית במטרה לזעזע, פחות מצחיקה לשם ההצחקה ובהתאמה יותר טובה ושואבת. נדמה שככל שיעל פוליאקוב מפוצצת יותר חצ'קונים משפחתיים בפרהסיה, זה עושה לה יותר טוב. הזיגזוג בין התסריט למציאות ממשיך לשחק בצופה. ברור שקמפיין החרא, למשל, הוא מתוסרט (מרפרר קצת לקמפיין הבננה של פולי ב"הכל דבש"). אבל הריבים המשפחתיים אמינים כל כך, דאמט. אז או שהקורסים למשחק שאיתמר לקח עזרו וכל הפוליאקובים הפכו לשחקנים מצוינים, או שהם השתמשו בשיטה הידועה להפוך שקרים לאמינים – להכניס בהם כמה שיותר פרטים אמיתיים.
באופן מוזר דווקא ככל שאנחנו נשאבים לסיפור האישי של הפוליאקובים, הסממנים המוחצנים שמאפיינים אותה הולכים ומאבדים את חשיבותם. כלומר ברור, הם עדיין בוטים, מטנפים את הפה, מכבסים הכל בחוץ, וכולם חיים בקטע אירוני ומודע לעצמו. אבל מתחת לכל אלה מתגלה הדרמה המשפחתית עם כל החשודים הרגילים – האמא המניפולטיבית, האח שלקח על עצמו את תפקיד האבא, הבת שרוצה שיתנו לה לחיות כמו שהיא רוצה ושיקחו אותה ברצינות, הבן המבולבל שמחפש את עצמו, והנכד שרוצה רק שכולם מסביבו יפסיקו לריב. כולם לוקחים הכל ללב, כולם חיים את השריטה המשפחתית, כולם מרגישים מקופחים וכולם רוצים שיקשיבו להם.
בלי שהרגשנו פוליאקוב העבירה אותנו מהצד המציצני, זה שגורם לנו לתהות מה הקשר בינו לבין המציאות, לציר הסימבולי, בו אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו מה הסדרה אומרת. עלינו. המשפחה של פוליאקוב ללא ספק אומללה על פי דרכה, אבל הדבר שעושה אותה אומללה הוא די טריוויאלי: כסף. גם בעונה הזאת נדמה שכסף הוא הבמאי הכי קשוח בחיים של הפוליאקובים. כולם חושבים עליו. אריאל צריך אותו בשביל הקריירה המוזיקלית שלו, איתמר צריך אותו בשביל הבית בעין ים, שוש צריכה אותו כדי להחזיק את הבית שפולי השאיר ויעל צריכה אותו בשביל להיות יעל – דיווה נהנתנית עם חור שחור בצורת ויזה.
כסף הוא הסיבה שפוליאקובים עושים את הסדרה הזאת מלכתחילה (ברוכים הבאים ללופ), ויעל ואיתמר מאשימים אחד את השני בחמדנות ("אם הם היו משפחת בריידי, אנחנו נהיה משפחת גרידי", מציינת יעל בכינוס המשפחתי להקרנת הפרק הראשון). אלא שהתנהלות עם כסף היא רק ביטוי של תפיסת עולם, כמו שיגיד לכם כל מאיר משמעות כזה או אחר. ומי שיסתכל טוב טוב בתוך הכסף שלך, יוכל לראות לך את הנשמה. בעד אותו הכסף, אם נסתכל עמוק בתוך "פוליאקובים", נראה שם את "הכל דבש".
