אבא שלא הכרתי. החלל שלי, סיפורי הנופלים שלכם

כמה מהנופלים שאתם כתבתם עליהם. יהי זכרם ברוך

כמדי שנה ביום הזיכרון נערך ב-ynet פרויקט "החלל שלי", שבו הזמנו אתכם להדליק נר לזכר הנופלים והנרצחים הקרובים ללבכם, ולשתף איתנו את הזיכרונות והתמונות. אלו כמה מהסיפורים שחלקתם איתנו השנה:

בית העלמין קריית שאול בתל אביב(צילום: AFP)

"תודה שהשארת לנו צחוק בעיניים"

נמרוד 1952 - 1973

משירי לנמרוד:

מיום בו למדתי לכתוב, דודי

הפכת לגיבור מכתביי לשמיים

מציירת אותך בכתב ידי

מדמה את דמותך משולבת ידיים

כמו בתמונה, שכמעט אתה חי בה

לצד סיפורה של מיתי - איך בישרו "נמרוד נפל"

מבעד לדמעה שאינה זולגת לאבא

בין העובדות נפער ריק מעורפל

בחרנו חיים, בין זכרון לגעגוע

סבתא מנצחת על תזמורת האמת

אין מנוס במשפחת השכול מי שנגוע

יחשוב תמיד - מה אילו, אם רק לא היה מת

וכל שנה בין השמות ברשימה המתארכת

שוב צפירה גועשת והשקט הרועש

ובלב אני מודה שאני גם מברכת

על הכוח להיות ולהביט עד כמה יש

תודה דוד שהשארת לנו צחוק בעיניים

שהיית עץ נדיב ובכור ושמחה

הפכת אותי אחיינית עם כנפיים

השראה ומילים מחיות לי אותך

חיילת מניחה פרחים בהר הרצל(צילום: EPA)

"לא הספקתי להכיר אותך, גאה שהיה לי אבא כמוך"

גוטמן (גוצי) ישראל ז"ל 1945 - 1970

אבא! אמנם לא הספקתי להכיר אותך, בת שלוש וחצי הייתי כשנהרגת. אבל למדתי לדעת שהיית איש "גדול" משכמו ומעלה. היית אהוב בכל מקום אליו הגעת, והצטיינת בכל מעשיך. בשבילי תמיד תישאר "אגדה", תמיד תהיה מין חלום טוב שנקטע טרם עת. מורשתך שהנחלת לנו לאחר מותך היא המנחה אותנו יום יום ועושה אותנו לאנשים טובים יותר. הלוואי שהיית איתנו פה לראות איזה משפחות לתפארת הקמנו. אני גאה בך, גאה שהיה לי אבא כמוך. אוהבת לתמיד איילת

הר הרצל בערב יום הזיכרון(צילום: AFP)

"החיים ממשיכים, ואולג נשאר בחור טוב"

אולג שייחט 1983 - 2003 

"אביתר, אתה בחור טוב", הוא אמר לי במבטא רוסי כבד. ישבנו כל אחד על המיטה שלו לפני השינה בחדר האחרון במסדרון של מגורי הגברים בפיקוד צפון וערכנו שיחה מוזרה, עליה לא סיפרתי עד היום לאיש. הוא היה קצת נסער ומוטרד ממשהו שעבר עליו ובחר לא לשתף. ניסיתי לעודד קצת ולהגיד שגם הוא בסדר גמור, אבל זה לא עזר. "אתה בחור טוב" אמר, כאילו הוא עצמו לא.

השיחה המשיכה להיות מוזרה וכנראה כדי לצאת ממנה בשלב מסוים הוא השוויץ לי בנשק החדש שקיבל. M-16 מקוצר, חלומו של כל ג'ובניק כמונו שסוחב נשק ארוך וכבד. העייפות נפלה על שנינו ונרדמנו, אפילו לא זוכר אם הספקנו לאחל לילה טוב לפני שהעיניים נעצמו. בבוקר הלך כל אחד לדרכו, אני לחמ"ל דובר צה"ל בפיקוד והוא הביתה. או לפחות לשם חשב שיגיע.

בין דיווח לדיווח שהגיע מאוחר יותר מחמ"ל המבצעים אל החמ"ל שלנו התקבל הדיווח היחסית שגרתי "חייל נעדר". קורה מדי פעם, בדרך כלל חוסר הבנה בין ההורים לבנם או סוללה שנגמרה מוקדם מדי. כשהייתי צריך לרשום את שם החייל ביומן המבצעים הלב הלם פתאום חזק. אולג שייחט? לא יכול להיות. רק אתמול בלילה דיברנו, רק בשבוע שעבר חגג איתנו בערב צוות של דובר צה"ל בעמוקה, למרות שבכלל שירת בשלישות. מצאתי את עצמי מתדרך את הכתבים הצבאיים, כמו בכל אירוע, ומספר את הפרטים הידועים. התפקוד המקצועי מתערבב עם ההרגשות האישיות למערבולת רגשות שלא נחה לרגע. בשבילם זה סיפור לעיתון של מחר, בשבילי זה אולג.

הזמן חלף וחלף, מצד אחד דמיינתי איך נצחק על זה שהוא נעלם עד שמצאו אותו, מצד שני משלחות החיפוש עם מאות המתנדבים לא מצאו דבר. אולג נעדר. בלעה אותו האדמה. נעלם כלא היה. החוקרים הגיעו אלינו לחדר, בדקו כל פרט, אפילו את הלוקר שלו הם פתחו. ובכל הזמן הזה הראש לא מרפה מהשיחה האחרונה ומהמחשבה שאולי פגע בעצמו, מחשבה שאפילו לחוקרים לא היה לי אומץ לספר.

שמונה חיילים היינו בחדר, ובכל לילה בשבוע הנורא ההוא כשמישהו פתח את הדלת, התעוררנו מיד וניסינו לזהות בחושך האפל אם הצללית שנכנסה היא אולג. אבל אולג לא חזר. כמה ימים אחר כך, אני לא זוכר כמה אבל הם נראו לי כמו נצח, מצאו את הגופה.

בדרך מהבסיס שלנו לביתו הוא עצר את טרמפ המוות שלו. שני המחבלים ברכב חטפו ורצחו אותו מהנשק האישי שלו - אותו M-16 מקוצר שרק לילה לפני השוויץ בו בפניי. ע"פ אחת הגרסאות ששמעתי בזמן החטיפה הוא זרק בדרך פרטי לבוש שהיו עליו כמו כומתה ודיסקית כדי שיצליחו לאתר אותו.

הסיפור המשיך והסתבך כשאחרי כמה שנים בוצע ניסיון פיגוע ירי שסוכל, וכשחקרו את המחבלים גילו שעשו זאת, שוב, מהM-16 המקוצר של אולג. כך הבינו שהרשיעו את האנשים הלא נכונים, והכניסו במקומם את הרוצחים שחטפו את אולג לכלא.

המיטה שלו בחדר נשארה ריקה בשנתיים שנשארו לי עד לשחרור. סוג של אנדרטה מדומיינת שבנויה מברזלים ומזרן צבאי בלי מצעים. את החפצים מהלוקר מישהו לקח. אחרי כמה שנים כשהגעתי למילואים, מישהו אחר כבר ישן במיטה הזו. מישהו שלא הכיר את אולג. כי החיים ממשיכים, אנחנו מדחיקים ואולג, הוא נשאר בחור טוב. יהי זכרו ברוך.

כותב: אביתר אלעד

"השתקפותך תלווה אותי עד יומי האחרון"

דוד ודבקר 1944 - 1985

אבא!

אבא, אתה כבר לא חי.

אבא.

אבא, אתה חי בלבבי.

אבא!

אבא, אתה כבר לא מדבר.

אבא.

אבא, אבל אתה מדבר מגרוני.

אבא!

אבא, אתה לא רואה נכדים,

אבא.

אבא, אבל הם נושאים את שמך.

אבא!

אבא, אתה כבר לא כאן.

אבא.

אבא, אבל אתה עמי לעולמים.

אוהב אותך כל הימים, אבא.

אשמור את זיכרונך לעד עמי, אבא.

השתקפותך תלווה אותי, אבא.

עד יומי האחרון, אבא.

אבא, אני מתגעגע,

אבא.

טקס "שרים בכיכר" בתל אביב(צילום: מוטי קמחי)

"אני נשבע לך שלא ויתרנו"

ארז, לא יצא לנו להכיר... לא כמו שהייתי מקווה, לאחר טיפול קשה ואינטנסיבי בבטן המסוק מהצד שלנו (כמו באירועים אחרים עם היחידה שלך) אבל מלווה בהחלמה לאחריה.

אני זוכר שנחתנו בחושך, הכל מנוכר ועוין מסביב, אבל הידיעה שלוחם שלנו (אתה) פצוע מריצה אותנו אל לב החושך על מנת להביא את האור והתקווה לחיים, לתלוש עוד נשמה וחיים מציפורני מלאך המוות. קיבלנו אותך מחבריך שצעקתם מעל רעש המסוק. היה ברור, הצו שהותירו איתך - "תשמרו עליו" - מהדהד באוזנינו אבל יותר מכך בנשמתנו. אנחנו מטפלים, כל אחד לוקח תפקיד ומשתמש בכלים הטובים ביותר של הרפואה העומדים לרשותנו במלחמה על חייך.

כמה דקות טיסה לסורוקה שמרגישות כמו נצח. שרק נביא אותך חי למנחת, ומשם שרק נצליח להביא אותך לחדר ניתוח בזמן. נוחתים ורצים לחדר הטראומה, הצוות ממתין רק לך, כולו, רופאים, אחיות, טכנאים, מחכים לך, לא מוותרים, כן הפציעה מאוד קשה אבל אנחנו לא מוותרים, ולא משנה כמה המצב קשה, צו חברייך מהדהד. כל חדר הטראומה נכנס לפרץ פעילות. עושים הכול ומעבר לכך, הרבה מעבר לכך, זה הילד שלנו הלוחם הזה, הילד של כולנו, הרי קיבלנו מתנה יקרה למשמורת ואיתה את הצו היקר מכל - "תשמרו עליו".

אני נשבע לך שלא ויתרנו, שלא הפסקנו, גם כשבקרב הזה היה לנו יותר ויותר ברור שלא נוכל לנצח. לא זכיתי להכיר אותך כפי שקיווינו, כפי שרצינו בכל נימי נפשנו לעשות, שנוכל לבקר ימים, שבועות, אולי אפילו חודשים אחרי אותו חילוץ ולראות אותך ולחלוק איתך את מה שקרה באותו הלילה. כל שאני יכול לומר זה שאני מצטער אפילו שעשינו הכל. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

"עם אחד, כאב אחד, זיכרון אחד"

ישראל שינדלר 1940 - 1973, מדחת יוסוף 1981 - 2000, עובד לדיז'ינסקי 1931 - 1956

העם שלנו הוא עם מיוחד, ממש פסיפס, יש בו הרבה צבעים. חרדים חילונים, יהודים וערבים, הנה כמה מילים על נופלים, מכל מיני ציבורים, שאת סיפורם ותרומתם, לא תמיד זוכרים.

הוא חרדי, מזוקן, בוגר ישיבה שחורה, שכולם חשבו שהוא הרב, מחמת הזקן, אבל דווקא הוא, לאחר שקיבל שחרור מחמת פציעה שעבר בצבא, הפתיע את כולם בכך שחזר ונלחם, ביתר עוז תחת מטר של אש, הציל פצוע ונפגע בעצמו, ולימד אותנו כמה חשוב הערך של הצלת חיי אחר. הקדוש ישראל שינדלר הי"ד - שנפל בקרב על העיר העתיקה. לאחר מותו, זכה לעיטור העוז על הצלת חיים של חייל בצוותו.

הוא דרוזי, שקיבל שאלות, בשביל מה אתה מתגייס, מה צורך יש בזה. אבל בשעת הקרב, הוא חירף את נפשו כדי להציל בן אמונה אחרת, הוא נחלם בשביל המטרה הנעלה - להגן על עם ישראל, ובסופו של דבר, בקרב אבוד מראש, נפל מכדור של רוצח שפל, הוא לא היה חייב לנו הרבה, אבל במותו הוא הצטרף לרשימה של אנשים שבמותם ציוו לנו את החיים, הוא מדחת יוסוף הי"ד שנפל בקרב על קבר יוסף, לאחר מותו זכה לעיטור המופת על לחימתו העיקשת והבלתי מתפשרת.

הוא ישראלי, חילוני, מלח הארץ, שלחם ביתר עוז, בשביל הקיום שלנו פה, בקרב אחד, הציל פלוגה שלמה ממקלען אכזר שעמד ממול, וזכה משום כך לצל"ש הרמטכ"ל, שלימים הפך להיות "עיטור העוז". אבל זה לא הסוף, במבצע קדש, במהלך הקרבות, הוא רצה לזרוק רימון, אבל מעשה שטן, הרימון לעבר הכוחות התגלגל וחזר, ומה הוא עשה? קפץ עליו, והציל את הפלוגה ממוות ודאי. הוא עובד לדיז'ינסקי הי"ד, שנפל בקרב על המתלה במבצע קדש. במותו זכה לשני עיטורי העוז, על מסירות נפשו בשביל חבריו וישראל ארצו.

עם אחד, כאב אחד, זיכרון אחד.

יהיה זכרם של אחינו ואחיותינו הלוחמים צרור בצרור החיים.