"לקחתי טריפ והחלמתי": האקסטזי שמרפא הלומי קרב
הם עברו פיגועים, הלם קרב, אונס והתעללות. במשך שנים סבלו מחרדות, סיוטים בלילות, פירקו משפחות וחלקם אפילו הפכו להומלסים. טיפול ניסיוני באמצעות הסם אקסטזי הצליח לרפא את הפצעים ואת הטראומות. "פחדתי שאשתגע מהסמים", אומר אחד המטופלים ל"ידיעות אחרונות", "אבל החיים שלי ניצלו". סרט מטלטל שישודר בערוץ 1 ליווה את התהליך : "אני רוצה להביא את הבשורה לכמה שיותר אנשים שזקוקים לה", אומר הבמאי גיל קרני
החיים שלו נהרסו כשהגיע עם האמבולנס שבו נהג לזירת הפיגוע בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל־אביב. האינסטינקט הראשון של הנהג יום טוב היה לזנק לעבר האוטובוס, לראות את מי אפשר להציל.
המראות של הגופות לא עזבו אותו שנים. הצעקות לעזרה ובעיקר חוסר האונים המוחלט שחש כשהבין שאין לו שום דרך להציל את הנפגעים. יום טוב התנתק מחייו הקודמים, עזב את ביתו ועבר לגור בגן ציבורי. היום הוא משקם את חייו בעקבות טיפול חדשני ויוצא דופן בסם MDMA, הידוע יותר בכינוי אקסטזי. יום טוב היה בין הראשונים בישראל שעברו בהצלחה את הניסוי באקסטזי. הטיפול, שנמצא בשלביו האחרונים של הניסוי אמנם עדיין לא אושר, אבל עשרות אנשים, ובהם חיילים הלומי קרב ונפגעי תקיפות מיניות — חייבים לו את חייהם החדשים.
"אקסטזי", סם פסיכואקטיבי שהומצא בגרמניה בשנת 1912, ומשרה תחושת אופוריה, אמון הדדי, פתיחות וקרבה, הפך בשנות השמונים לסם מסיבות פופולרי. "הטיפול המיוחד הזה משולב בפסיכותרפיה", אומר פרופ' משה קוטלר, החוקר הראשי בניסוי שכיהן בעברו כמנהל בית החולים לבריאות הנפש באר יעקב, שבו התקיים ההליך יוצא הדופן.
"אפשר לתאר את הטיפול הזה כמורסה גדולה. אם תבואי לרופא, הדבר האחרון שתרצי יהיה שייגע בה כי היא כל כך מכאיבה לך. רק התחושה שהרופא יתקרב לפצע מעבירה צמרמורות. אבל הדרך היחידה לטפל במורסה היא לפתוח אותה. בהרבה מאוד מקרים האנטיביוטיקה לא עובדת כי הקיר שחוסם את המורסה לא מאפשר לכלי הדם להזרים אליה את הטיפול. זה מסביר מדוע טיפולים קונבנציונליים בפוסט־טראומה מתקשים הרבה פעמים להגיע לחולה ולמוקד הכאב".
ומה עושה האקסטזי?
"כשנותנים MDMA מייצרים מצב של רוגע, שמאפשר לרופא לפתוח את המורסה לאט־לאט בלי להרגיש את הכאב העצום. אז כל החומר מתחיל לזרום החוצה ואפשר לעבד אותו", אומר פרופ' קוטלר, שמכהן כיום כמשנה לדיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב.
צפו בקטע מתוך הסרט שישודר במוצ"ש:
"צמרמורת בכל הגוף"
הטיפול המיוחד בפוסט־טראומה מתועד בסרט הדוקומנטרי המטלטל של הבמאי גיל קרני, "טריפ של חמלה", שיוקרן במוצ"ש הקרוב (22:00) בערוץ 1. בסרט מוצגים קטעים שצולמו במהלך הניסוי תחת השפעת הסם ובשיחות בין המטפלים למטופלים. במסגרת הטיפול הצליחו המטופלים לחזור לזמן שלפני הפגיעה, להחזיר לעצמם את השליטה על חייהם ולגלות שהיו באירוע הטראומטי גם צדדים של גבורה ולא רק של קורבנות. כולם הסכימו שהתיעוד האינטימי מחדר הטיפולים, שבוצע בתחילה לצורכי המחקר, ייחשף לעיני העולם מתוך הכרה בחשיבותו ומתוך רצון לשתף נפגעי פוסט־טראומה רבים אחרים.
נחום פצ'ניק היה לוחם בסיירת מובחרת, בן 19. במהלך שירותו הותקף מינית על ידי קרוב משפחה באחת החופשות מהצבא. "אני זוכר את הנשימות שלו", הוא מתאר את התקיפה, "אבל ברגע האמת, אני, הלוחם הגדול, קפאתי. להרבה שנים. לא הייתי שם. רק הגוף שלי. כאילו הנשמה שלי יצאה מהגוף, כי להיות בסיטואציה הזאת זה למות בפנים".
אל הניסוי הגיע במקרה. "גדלתי ביישוב חרדי־לאומי", הוא מספר. "אף פעם לא התעסקתי בסמים, עד ששבוע אחד שמעתי משני אנשים שונים על הטיפול ב־MDMA. חשבתי שזה סם ממכר, לא ידעתי עליו כלום. דיברתי עם ד"ר מרצ'בסקי, אחד הרופאים שקידמו את המחקר, קראתי הרבה על הנושא, והתייעצתי עם אשתי. הייתי אז במצוקה מאוד גדולה. הרגשתי שהטראומה שלי כמעט מכניעה אותי. סבלתי כל הזמן מכאבים ונטלתי המון משככי כאבים. שתיתי, עישנתי, לא יכולתי לעבוד בצורה סדירה, הייתי אבא ובן זוג עצבני וכועס. הילדים שלי שמרו ממני מרחק. לקח לי הרבה שנים להבין שאני פוסט־טראומטי".
אל הפגישה הראשונה בניסוי הגיעו המטופלים עם הרבה חששות. "היה הרבה רצון לתת אמון לצד קושי לתת אמון", אומר פצ'ניק. "היה בי פחד שאשתגע מהתהליך, חששתי שהוא יוציא ממני אלימות חבויה, אבל מיד קלטתי ששני המטפלים שלי מאוד מנוסים. שלושת המפגשים הראשונים נועדו לבנות אמון בסיסי ולעשות הכנה למסע הראשון — הסשן עם התרופה. אי־אפשר לתאר את זה במילים. זה ממש מסע של חזרה הביתה לעצמך".
אחרי אותו סשן הגיעו שלושה מפגשים נוספים של שיחות שבהן דיברו המטפלים עם המטופלים על התובנות. "באחד הטיפולים ראיתי את עצמי כילד בן שנה זרוק בצד, ברחוב. נאבקתי בעצמי. היה לי חלק שרצה להתעלם מהילד הזה וללכת. חלק אחר רצה לקחת אותו אליי. זה היה מאבק ארוך ביני לבין עצמי עד שהחלטתי שאני לוקח אותו לתוכי. לתוך הלב שלי. זאת הייתה תחושה פיזית עמוקה של לקבל את עצמי. את מי שאני כתינוק, כילד, כנער וכגבר. זה היה כמו טקס שעשיתי עם עצמי, של קבלה עצמית של הילד שבתוכי, ילד שהייתי מנוכר אליו המון שנים.
"אחר כך עשיתי את אותו תהליך פנימי עם בת הזוג שלי, שהיא אישה מדהימה, שתמכה בי לאורך כל התהליך, ועם הילדים שלי. גם עם האחים שלי עברתי ממקום של הרבה מאוד כעס ואשם למקום של קבלה. מה שבעיקר משמעותי הוא שהטיפול מחלחל לחיים, שהפכתי לבן זוג יותר טוב ולאבא יותר טוב".
החשיפה קשה לנחום אבל חשוב לו לספר על הטיפול כדי להוכיח כמה הוא היטיב איתו. בנוסף לטיפול עצמו חשוב לו לחשוף את הפגיעה המינית שעבר. "יש בטראומה הזאת הרבה מאוד בושה. החשיפה היא עוד תהליך של ריפוי. הרבה שנים התביישתי וחשבתי שאני פגום, שאני צריך לשתוק ולהתבייש. בשבילי, לספר את הסיפור בלי להתבייש זה חלק מהריפוי. הסיבה השנייה להיחשף היא לתת לאנשים כוח, שאנשים ישמעו את הסיפור שלי ויקבלו השראה".
עבור נחום הטיפול הסתיים בהצלחה גדולה. "אני כמעט לא לוקח תרופות, ואין לי יותר מיגרנות. אני כבר לא מעשן ולא שותה, חזרתי לנגן בגיטרה אחרי הרבה שנים, אני אוכל בריא, עושה מדיטציה ונושם. הקשר שלי עם אשתי העמיק מאוד ויש לי היום קשר עמוק ונפלא עם הילדים. היום אני כבר פחות כועס על המשפחה ועל הפוגע. יש בי הרבה יותר הבנה וחמלה. אני מבין שמאחורי כל אדם פוגע יש גם אדם פגוע".
"בלאק־אאוט גדול"
גם אורטל, שנחטפה על ידי ארבעה גברים בדרכה ללימה, בירת פרו, במהלך טיול בדרום אמריקה, הרגישה שחייה מתמוטטים ושהחושך סוגר עליה. "עלינו על מונית", היא מספרת בסרט. "אנחנו נוסעים ומשהו לא בסדר. אמרתי לשותפה שלי לטיול, 'אני חושבת שאנחנו לא בכיוון, בואי נצא'. התחלנו להתווכח, ואיך שאנחנו מתווכחות פתאום המונית נעצרת. אני רואה ארבעה אנשים בשחור וזהו. היה לי בלאק־אאוט. לא ראינו כלום, רק את הרצפה. הרביצו לי בגב, בראש, תפסו אותי חזק. אנחנו שומעות המון יריות, והיא אומרת לי, 'אורטל, הולכים להרוג אותנו'. התחלתי להתפלל. עצמתי את העיניים ואמרתי שמע ישראל".
אל הטיפול הגיעה אורטל אחרי שחזרה לישראל והסתגרה ימים שלמים בחדרה, התקשתה לישון בלילות ולתפקד. הכאב הנפשי היה עצום עד שכל מה שרצתה היה למות, רק כדי להשתיק את המחשבות. במהלך הטיפול עברה מסע מטלטל חזרה אל המונית ההיא, אל הצרחה מקפיאת הדם של שותפתה לטיול. הגוף שלה חווה מחדש את הטראומה. היא שיתפה את המטפלים כיצד נקשרה לכיסא כשפניה מכוסים בשק שחור, כיצד חששה לחייה וכיצד בסופו של דבר הצליחה בעזרת תושייתה להשתחרר מידי השובים. הטיפול באקסטזי, היא אומרת, הציל למעשה את חייה בפעם השנייה.
המפגשים שבסרט, שהופק על ידי צפריר קוחנובסקי ומירי עזרא, צולמו לצורכי מחקר ורק אחר כך הועברו לידי גיל קרני. הוא עצמו לא נכח במפגשים. "הסרט נולד מתוך רצון ושליחות של האנשים לשתף בחומרים כדי לתת תקווה שיש דרך לצאת מפוסט־טראומה", הוא אומר. "רציתי לעשות סרט על חיילים הלומי קרב, וכך הגעתי לחבר'ה שהכרתי ומטופלים בקנאביס רפואי. אחד מהם סיפר לי שעבר טיפול במסגרת ניסוי ב־MDMA. לא ידעתי מה זה. אמרתי למנהלי המחקר שאם מישהו ממשתתפי הניסוי הראשון יסכים לדבר, שייצור איתי קשר. חלפה חצי שנה ויום טוב, נהג האמבולנס, התקשר. כשנכנסתי לנושא, לא ידעתי שהארץ שלנו כל כך משופעת בנפגעי פוסט־טראומה".
איך התמודדת עם הצילומים?
"היו שלבים שהיה לי מאוד קשה בהם. הקטעים המבוימים של החטיפה במחסן גרמו לי לרצות להגיד 'קאט', שייגמר כבר. היה קשה לעבוד עם החומרים של השחזורים. בשלב העריכה צפינו בשעות על גבי שעות של סשנים. ראינו הרבה חומרים קשים וחושפניים. אלה אנשים שהפקידו בידיי את הדבר הכי יקר להם — את הנפש שלהם. עבדנו על החומרים בדחילו ורחימו. המטרה שלי בסרט הייתה להעביר הלאה את הידע שנחשפתי אליו. אני מרגיש שאני שליח שתיעד ויכול להביא את הבשורה להרבה אנשים שזקוקים למידע".
לפנייה לכתב/ת 
