ביקורת סרט: "נרודה" - למה התכוון המשורר?
בסרט "נרודה" מגלם גאל גרסיה ברנאל בלש משטרה, המנהל מצוד אחר המשורר פבלו נרודה ברחבי צ'ילה. מדובר בביוגרפיה בדיונית מתחכמת מדי, המלאה במחוות ליוצרים גדולים שיעברו לרוב הצופים מעל הראש
סרטים על משוררים אינם מחזה נפוץ במיוחד, ובכל זאת, שניים כאלו מוקרנים כעת בבתי הקולנוע בישראל. לפני שבועות ספורים עלה "פטרסון", סרטו העדין של ג'ים ג'ארמוש, וכעת מגיע "נרודה" ("Neruda") העוסק בפרק בחייו של המשורר הצ'יליאני וזוכה פרס הנובל פבלו נרודה ובבימויו של הבמאי הצ'יליאני המוערך פבלו לריין ("ג'קי").
שני הסרטים מנסים לשקף את היחס בין המשורר והעולם בו הוא חי, אך ההבדל ביניהם לא יכול להיות רב יותר. בעוד ג'ארמוש עוסק ביחסים אלו "מבחוץ", באמצעות התבוננות בשגרת היומיום של המשורר, "נרודה" שואף ליצור עולם שהוא עולמו של המשורר, ודמויות שהן השתקפות של מחשבותיו. סרטו של ג'ארמוש הוא רקמה עדינה המונחת על החיים, "נרודה" הוא מלאכותי במפגיע, סרט שעוסק במיתוס של נרודה וחי בתוכו.
דמותו של נרודה כבר כיכבה ב"הדוור" (1994) של מייקל רדפורד, סרט נגיש הרבה יותר לקהל החפץ בקולנוע אמנותי-לייט. מעשיית בדיה על החברות בין נרודה בגלותו על אי איטלקי, ודוור מקומי שלו הוא מסייע בחיזור אחר אהובתו. הסרט, שהיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר (וזכה באחד - על המוזיקה), הופך את הצד הפוליטי בחייו של נרודה לכמעט לא רלוונטי, וזאת כדי להתרפק על הרומנטיקה והחושניות בשיריו של המשורר.
לעומת זאת, נדמה כי התכונה האחרונה שניתן לייחס לסרטו של לריין היא היותו מתחנף לקהל הרחב. קהל היעד של הסרט הוא לא רק אנשים המכירים את הפרק הספציפי בחייו של המשורר והפוליטיקאי (ואת הדמויות הפועלות בו), אלא נכונים לשלל התכסיסים הפוסט-מודרניים שבהם נעשה שימוש, והנמצאים על הטווח שבין לואיג'י פירנדלו ("שש נפשות מחפשות מחבר") לדניס פוטר ("הבלש המזמר"). יחד עם זאת, עצם קיומן של תחבולות המזכירות יוצרים גדולים אינו מעיד בהכרח על עומקו או על איכויותיו של הסרט.
עוד ביקורות קולנוע:
הגישה של לריין לביוגרפיות אינה מחפשת את נקודת ההשטחה והפישוט הידידותית, אלא שייכת למה שניתן לכנות "אסכולת האזרח קיין לביוגרפיה". המטרה היא לסבך את הביוגרפיה (בין אם מדובר בדמות בדויה לחלוטין או כזו המבוססת על אדם "אמיתי") ולהפוך אותה לעיסוק בעצם אפשרות קיומה ואופייה בהיותה אקט של בדיה.
העלילה מתרחשת במהלך פרק זמן של 13 חודשים, המתחיל בשנת 1948. המשורר בן ה-44 (לואיס גנקו) נמצא בשנה השלישית לכהונתו כסנטור מטעם המפלגה הקומוניסטית בצ'ילה, לאחר שהוא נושא דברים בגנות הנשיא גבריאל גונזאלס וידלה (אלפרדו קסטרו). מבחינה היסטורית וידלה עלה לשלטון כשהוא נסמך על קואליציה של מפלגות השמאל אבל ביצע שינוי חד במדיניותו והוציא את הקומוניזם מחוץ לחוק. כך הופך נרודה ליעד מרכזי למעצר כחלק ממצוד אחר פעילים קומוניסטים ונאלץ לרדת למחתרת. התקופה מסתיימת כאשר הוא מצליח לברוח לארגנטינה.
זו יכלה להיות נקודת המוצא לביוגרפיה סטנדרטית, אבל כבר בסצנת הפתיחה של הסרט מובהרות כוונותיו השונות בתכלית של לריין. ישיבה סוערת בפרלמנט הצ'יליאני, שבה נרודה מותקף ומשיב, כשבצדיו של חדר הישיבות המפואר נמצאות משתנות. החברים המכובדים נושאים דברים ומדי פעם פורשים לצד החדר ומטילים את מימיהם ואז חוזרים ומצטרפים לדיון. הדרך האגבית בה הדבר מתרחש מזכירה את ארוחת הערב על אסלות בית השימוש ב"רוח החופש" של לואיס בונואל.
דימוי מוקצן זה הוא רק נקודת הפתיחה של הסרט. לכל אורכו מתנהלים דיאלוגים שבהם במעבר משוט לשוט (ועם התמשכותה של השיחה), הדמויות קופצות באופן רנדומלי בין מקומות שונים וחוזר חלילה. נסיעות ברכב מצולמות בתוך אולפן בדרך המבליטה את השימוש בהקרנות אחוריות - בחירה אסתטית של הצבה מלאכותית המזכירה את הקולנוע הקלאסי. הצלם סרג'יו ארמסטרונג מנסה ללכוד את הפטינה של סרטי העבר, אך עושה זאת באמצעות צילום דיגיטלי שבאופן בולט מייצר מניירה סגנונית של איכויות אלו.
התחבולה המרכזית של הסרט מציבה מול נרודה את הדמות הפיקטיבית (לחלוטין) של אוסקר פלוצ'ונאו (גאל גרסייה ברנאל), בלש משטרה המנהל את המצוד אחר המשורר. עם השפם הדקיק, כובע הפדורה והדרת הכבוד העצמית שלו - זהו המפקח קלוזו ללא הסלפסטיק של פיטר סלרס.
פלוצ'ונאו הוא המספר של הסרט, ובמעמדו זה הוא נוהג להגג (או ללהג) על מושא המצוד ולדמיין רגעים מחייו. הוא מתייחס לעצמו במשפטים אוויליים של האדרה עצמית, אך גם מודה בהיותו תוצר של זיווג בין מפקח משטרה וזונה. לא רק שהוא רחוק מלהיות מספר אמין, הוא גם מוצב בסרט כיציר דמיונו של נרודה עצמו בעודו פועל כדי לתפוס אותו. "אני חולם עליו, הוא חולם עליי" אומר עליו נרודה. אך פלוצ'ונאו לא ממש מבין את מצבו הבדיוני הממאיר. הוא לא מודע, למשל, לגיחוך בדבריו כאשר הוא פונה מעל גלי האתר למאזינים ומבקש את עזרתם בלכידת נרודה תוך שהוא מגדיר אותו כ"סכנה לציבור ומאהב בלתי נשכח".
בחירות אלו פועלות בקונטקסט של ספרות דרום אמריקנית ושל הקולנוע הצ'יליאני הפועל באזורי הביניים שבין החלום והמציאות (הרבה יותר ראול רואיז מאלחנדרו חודרובסקי). ב"ג'קי" לריין בחן את דמותה של ג'קלין קנדי בנקודה הקריטית בזמן שבה היא מנסה לשמר את הדימוי המיתי של "קמלוט" - בית המלוכה האמריקני בעידן הנשיא קנדי. כאן מוצג נרודה כדמות פגומה, אך אין זה נרודה "הבדיוני האמיתי" אלא מי שעוסק ביצירת המיתוס שלו דרך תודעת יריבו המומצא. הסרט מתוחכם, אולי מתוחכם מדי, ובסופו של דבר מצליח רק באופן חלקי לעמוד בשאפתנותו.
