זה מה שקרה כשנתנו לילדים לאכול רק מה שהם רוצים
נירית צוק נשלחה למשימה עיתונאית מאתגרת במיוחד: לאפשר לשלושת ילדיה לאכול במשך שבוע מה שהם רוצים. איך הגיבו המתבגרים והאם כאבי הבטן של בנה הקטן קשורים לשינוי התזונה המהיר?
"במשך שבוע שלם אני אוכל מה שאני רוצה? מבטיחה?", עיניו של הזאטוט נצצו בהתרגשות מעורבת בפליאה. הוא נראה כאילו הוא קיבל מתנה שמימית, כזאת שלא האמין שיזכה לה במשך כל חייו. "כן", אני אומרת, ומיד מבינה שנכנסתי לניסוי שקצת גדול עליי, ולא בטוח בכלל שאצליח לעמוד בו.
הכול התחיל ביום שבו העורכת הציעה לי רעיון חדש: "אולי תיתני לילדים לאכול במשך שבוע מה שהם רוצים?". על פניו נראה לי הרעיון נחמד ואפילו קל לביצוע. "למה שלא אזרום עם הילדים?", חשבתי. "אולי הם אפילו יפתיעו אותי לטובה". אבל מה שבאמת עניין אותי היה לבדוק את היחס של הילדים לנושא התזונה. שאלתי את עצמי אם החינוך לתזונה בריאה באמת עובד ומשפיע על הילדים? האם הילדה בת ה-18 תבחר לאכול מאכלים כמו הזאטוט בן השבע או שאולי הבחירה שלה תהיה שונה?.
כך בעצם יצאתי לניסוי חדש. הפעם, בניגוד לניסויים הקודמים שעשיתי, דווקא יידעתי את בני המשפחה שהם משתתפים בניסוי. לשם כך הכנתי ארוחת ערב ישראלית בריאותית (נו, טוב, סלט וחביתה) וסיפרתי לילדים, בשיא הדרמטיות, כי במשך שבוע הם יוכלו לאכול כל מה שבא להם. שני המתבגרים העיפו בי מבט ספק שואל ספק תמה. "באמת", אמרתי, "זה ניסוי כזה, ואני מבטיחה שלא יהיו תגובות מצדי, ללא ביקורת, ללא שיפוטיות".
"כאילו, מה הקטע?!", שניהם שאלו. "גם ככה אנחנו אוכלים מה שאנחנו רוצים, זה בכל מקרה לא ישתנה". שתקתי לרגע וניסיתי להבין אם התחושה שלהם, שהם במילא אוכלים מה שבא להם, היא תחושה טובה עבורי, של הצלחה מסחררת או דווקא של עלבון. בעוד אני חושבת קפץ הזאטוט בהתלהבות מכיסאו ושאל: "רגע, מתחילים עכשיו?" הנהנתי בראשי. "איזה כיף!", הוא צעק בשמחה. "אז אני בכלל לא רוצה חביתה".
לניסויים הקודמים:
- הורים יכולים להתנתק מקבוצות ווטסאפ?
הוא ניגש לארון הממתקים ובעודו הוא מביט היישר בפניי, מבלי למצמץ, הוא שלף בהילוך אטי חבילת שוקולד. "זה מה שאני רוצה לאכול לארוחת ערב", הוא פסק. הבטתי בילד ובאופן אינסטינקטיבי עמדה לי על קצה הלשון תוכחה רצינית: "נראה לך?!, רציתי להגיד לו, "מה פתאום שוקולד, ועוד לארוחת ערב? זה מזיק לשיניים, זה לא משביע וזה גם לא טוב לאכול סוכר לקראת הלילה". אבל שתקתי. יש לי כבוד, ואני לא יכולה להישבר כבר ביום הראשון של הניסוי.
בסופו של דבר רק סיננתי בשקט, בנימה מבשרת רעות: "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לאכול עכשיו?". הוא נעצר והביט בי: "כן", הוא התריס בפניי, "ואת אמרת שאת לא מתערבת". "אבל אני לא אמרתי שאני לא מתערב", אמר בעלי, וככה ישבנו כולנו לארוחת ערב. ארבעה אנשים שאוכלים חביתה וירקות - וזאטוט אחד שאוכל חביתה באי רצון ומביט בערגה בחפיסת שוקולד.
לחם עם שוקולד
ביום השני, מיד כשקמנו בבוקר, שני המתבגרים לקחו לבית ספר כריכים "בריאים", כמו תמיד, ואילו הזאטוט החליט שהוא רוצה ממרח שוקולד. בשלב הזה שמעתי את בעלי מתווכח איתו. "למה אתה צריך שוקולד על הבוקר?", הוא שאל אותו, "עדיף גבינה, אבוקדו או כל דבר אחר". בסופו של דבר הם התפשרו על טוסט.
אחר הצהריים טס בעלי לחו"ל, ואני נותרתי לבד עם הילדים. הזאטוט, אגב, מעולם לא היה שמח יותר. מיד כשאספתי אותו מהצהרון, הוא התקיף אותי במיליון שאלות: "רגע, זה גם אומר שעכשיו את קונה לי כל אוכל שאני מבקש?", הוא התעניין, "אולי נקנה גלידה? אולי ממתק? אני יכול ממתק?". "לא", עניתי במהירות, "וגם ככה אנחנו הולכים הביתה".
בבית התברר שהסירוב שלי לא עזר. הילד פתח את ארון הממתקים ואכל חטיף אחר חטיף. למרבה ההפתעה הוא דווקא ביקש ארוחת ערב רגילה, כולל גבינה לבנה וירקות. כשחשבתי שהילד מאס בממתקים, התברר לי לאחר מכן הוא חזר לסורו.
ממתקים בלי סוף
בשלב הזה ראו המתבגרים שאני, שלא כהרגלי, שותקת, ולכן זימנו את אחיהם הקטן לשיחה. הם הטיחו בו, בדרכם העדינה והנעימה, שהוא כל הזמן אוכל ממתקים ושבסוף הוא ישמין ויהיו לו חורים בשיניים. לסיום השיחה המתבגר גם איים עליו שאם הוא ימשיך לחסל להם את כל הממתקים הוא ייאלץ לקנות להם ממתקים חדשים מהכסף שלו. הזאטוט נעצר, ואפשר היה לראות כיצד גלגלי המוח שלו נעים, אך מכיוון שבדיוק אז הגיעה שנת השינה שלו, לא היה ברור איזו החלטה התקבלה במוחו הקטן.
ביום הרביעי של הניסוי הלכנו יחד הזאטוט ואני לעשות קניות, ואז הבנתי את גודל הצרה. הוא הכניס לעגלת הקניות אך ורק ממתקים. ובכל פעם שהערתי לו שאנחנו קונים אוכל ולא ממתקים, הוא הסביר לי שזה מה שהוא רוצה לאכול. וכך, לצד הפירות והירקות, הלחמים והגבינות, נכנסו לעגלה גם בורקסים, רוגלך ועוד כמה חטיפים. כמובן שבשלב כלשהו עצרתי את הזאטוט ואמרתי לו: "עד כאן. אלו הקניות שאנחנו עושים, ולא יותר". וכשהוא קיטר: "אבל אמרת שאת לא מתערבת", הסברתי לו שזה כבר לא קשור לניסוי, ושבמצב הזה גם אם הוא היה מחליט להוסיף לעגלה עוד קילו תפוחים ותמרים, שאין בהם בכלל צורך ושעולים הרבה כסף, הייתי עוצרת אותו.
אוכלים יותר מהרגיל
ביום החמישי שמתי לב שמשהו בבית השתנה. עצם העובדה שהכנסתי הביתה מאכלים שאני לא מכניסה בדרך כלל גרם לנו לשנות את ההרגלים התזונתיים שלנו. הרגשתי שגם אני וגם הילדים אוכלים הרבה יותר מהרגיל, פשוט כי יש בבית, ואוכלים אוכל הרבה פחות בריא, גם זה מהסיבה הפשוטה שהוא נמצא ממש לידנו. וכך, בזמן שהמשכתי להציע לכולם אחר הצהריים פירות ובערב חביתה ועוד, התחושה הייתה שהמאכלים הבריאים הופכים ל"פחות מעניינים" והפחמימות הריקות הן ממלאות את הבטן.
ביום השישי הזאטוט חזר מבית הספר והתלונן שיש לו כאבי בטן חזקים. לא יכולתי יותר להתאפק ושפכתי עליו את התסכול שצברתי במשך כל השבוע: "ככה זה", הסברתי לו, "מי שאוכל אוכל לא בריא - מזיק לעצמו. האחים שלך הזהירו אותך כל השבוע, אבל אתה לא רצית להקשיב. מי שאוכל הרבה סוכר ושוקולד ובכלל חטיפים וממתקים - בסופו של דבר כואבת לו הבטן".
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
הזאטוט הקשיב בעניין, והייתה תחושה שהוא הפנים את הנאמר, או לפחות, כך קיוויתי, קצת נבהל. בלילה, אגב, התברר כי יש לזאטוט חום וגם כאבי ראש וכאבי גרון. למחרת בבוקר פסק הרופא ללא היסוס כי מדובר בווירוס.
"את רואה", אמר לי הזאטוט כשיצאנו מחדרו של הרופא, "זה בכלל לא קשור לאוכל. זה רק וירוס. אני יכול להמשיך לאכול כל מה שאני רוצה". "האמת היא שאתה לא יכול", קטעתי את דבריו, "בעיקר בגלל שהשבוע עבר והניסוי נגמר". הזאטוט השתתק בעצב ואני- נשמתי לרווחה.
הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית פורטל ההורות עשר פלוס
לפנייה לכתב/ת 
