ביקורת סרט: "המתקפה" - קריקטורה של רשע
מתקפת טרור שהולכת ומבשילה בלונדון מכריחה סוכנת CIA לשעבר לחזור לעניינים. אבל אם חשבתם שמוסלמים קיצוניים עומדים מאחוריה - טעיתם בגדול. "המתקפה", שמתחיל טוב ומציג מקבץ שחקנים מרשים כמו מייקל דאגלס, ג'ון מלקוביץ', אורלנדו בלום וגם מכרם ח'ורי שלנו, מתגלה כסרט קונספירציה פחדני שדואג לשמור על מרחק בטוח מהמציאות
טרם חלפה שליש שנה מאז תחילת כהונתו של טראמפ, וכבר ניתן לשער כי השלטון הנוכחי עוד יפרנס גל של סרטי קונספירציה. בינתיים, בתקופת המעבר, אנו עדיין ניזונים משאריות מחוממות של עידן אובמה. הדברים רלוונטיים במיוחד למותחן הפגום "המתקפה" ("Unlocked"), שחלפו כבר למעלה משנתיים מאז שצולם, וכעת, עם עלייתו למסכים, נראה כשריד של עידן אחר. בין נפתולי העלילה וחוסר ההיגיון והסבירות הפושים בה צצה לפתע תמונה של אובמה התלויה על קיר במשרד של ה-CIA. התמונה, שאמורה להיות החזית האופטימית של מקור הסמכות העליון, מוצבת בניגוד למה שקורה מתחתיה - כשאנשי ממסד שפלים ולבני עור חורשים את מזימותיהם. אך מה יהיה בעידן שבו הדג מסריח מהראש?
הבמאי מייקל אפטד הוא מי שהופקד על הניסיון להפוך את "המתקפה" לפרק הראשון במעין סדרת ג'ייסון בורן נשית. אפטד מביא עימו ותק של 45 שנות קריירה הכוללת דרמות "איכות" ("בתו של כורה הפחם", "גורילות בערפל"), אך גם ניסיון בבימוי אקשן - "העולם אינו מספיק" (1999), הפרק ה-19 והבינוני בסדרת ג'יימס בונד. "המתקפה" עושה בהתחלה רושם של סרט רציני, עם מקבץ מרשים של שחקנים, ודמויות שלא מפגינות מיומנויות של גיבורי-על. אך ככל שהעלילה מתפתחת הקונספציה הבעייתית של הסרט נחשפת, וחרף הגילויים "המטלטלים", היא נעה לעבר סיום שהוא כמעט פרודיה על קלישאות אקשן.
אליס ראסין (נומי ראפאס) מוצגת בתחילת הסרט כיועצת במרכז למהגרים במזרח לונדון. בפועל היא סוכנת CIA בדימוס שמאתרת לידים מודיעיניים על התארגנויות טרור מוסלמיות עבור ה-MI5 (השב"כ הבריטי). בעברה יש, איך לא, טראומה הקשורה למתקפת טרור שהתרחשה כמה שנים קודם לכן בפריז, ושאת האשמה באי מניעתה היא לוקחת על עצמה. לכן, כפי שהיא אומרת לבוס שלה לשעבר (מייקל דאגלס), היא מסתפקת בפעילות שאינה תואמת את כישוריה האמיתיים.
מתקפת טרור שהולכת ומבשילה תאלץ אותה לחזור לעניינים. האימאם יזיד חליל (מכרם ח'ורי) שולח פעיל עם מסר שאמור להניע מתקפת טרור בנשק ביולוגי. אליס מובאת כדי לתחקר את הפעיל שנלכד, ומגלה שהיא עצמה הפכה ליעד חיסול. גופי הביטחון הבריטיים והאמריקניים נחדרו, ומסיבות עלומות מישהו רוצה במותה.
עוד ביקורות קולנוע:
בקונספירציה הנחשפת יש מספר דמויות מפתח - לצידה של הגיבורה, כנגדה, ובמספר מקרים תוך חילופי צדדים. מפקד בכיר ב-CIA בגילומו המסוגנן של ג'ון מלקוביץ', מפקדת ה-MI5 (טוני קולט) שהיא גם חברה אישית של הגיבורה, ולוחם מרינס שהפך לגנב (אורלנדו בלום) ונדבק בדרך מאוד לא מתקבלת על הדעת לגיבורה חצי שעה לאחר תחילת הסרט. למעשה, הופעתה של דמות זו מסמנת את השינוי המואץ ממותחן אינטליגנטי לסרט מטופש למדי.
מעבר לבעיות שכבר הוזכרו, נדמה כי הליקוי המרכזי נמצא במקום אליו הפוליטיקלי קורקט לא מאפשר להגיע. טרור מוסלמי על אדמת אירופה הוא עובדה שקשה לחלוק על קיומה, כמו שלא ניתן לחלוק על הקביעה כי בפעולות טרור שכבר התרחשו הופגנה מידה מועטה מאוד של ריסון בבחירת היעדים והקורבנות. חרף זאת נדמה כי יוצריו של סרט משקשקים מפחד מפני האפשרות שיואשמו ב"גזענות". הפתרון מצוי באסטרטגיות של התקה והיפוך בזהותם של הטרוריסטים. במקום שהקונספירציה תחשוף את הכוחות האפלים הפועלים מתחת לפני השטח, היא חושפת את הפחד מפני אמירה שאינה נעימה לבעלי הדעות הליברליות - גם אם יש לה תוקף ורלוונטיות ממשיים.
כבר באמצע עלילת "המתקפה" מסומנת המגמה - יותר לבן יותר מסוכן. הדמויות המוסלמיות, גם כאלו שבתחילת הסרט מזוהות בצורה ברורה כקשורות לטרור, אינן מה שהן נראות. אפילו הפעיל המוסלמי היחידי שתורם באופן משמעותי למתקפה נתקף ברגע האמת בשיתוק ממניעים הומניטריים. בדיוק כמו בחיים, כמובן.
איש המפתח בתא הטרור המוסלמי הוא אדם מערבי לחלוטין במוצאו ובמראו שהתאסלם. המסייעים העיקריים שלו הם גבר רוסי שמספק את חומרי הנשק הביולוגיים, ומדען ממוצא אסייתי שמרכיב את המטען. אבל זו רק שכבת האמצע החצי לבנה. הליבה הטרוריסטית האמיתית לבנה עוד יותר. המושכים האמיתיים בחוטים (כפי שניתן להבין כבר אחרי שליש הסרט הראשון - אם לא ניחשנו קודם) קשורים לאלו שאמורים להיות בצד של "הטובים". גברים אמריקנים לבנים ששייכים בצורה כזו או אחרת לממסד הביטחוני האמריקני. אפילו על הקלישאה של "הרע הלבקן" הסרט לא פסח.
בגלל דפוס מחשבה פחדני זה הסרט המתחיל כבחינה של אתגר הטרור המוסלמי נסוג לקלישאות מתח וקונספירציה. "המניע" למזימה שתתגלה בסופו של דבר אינו ציווי דתי אלא קריקטורה של רשע בנוסח סרטי ג'יימס בונד. העיקר שישמר המרחק הבטוח מהמציאות.