כדורגל - כלי להבאת שלום ולמניעת אלימות
"הגיע הזמן שניקח את המושכות לידיים, נפרד מהאדישות ונפעל יחד לגינוי אלימות במגרשי הספורט ומחוצה להם, נגד גילויי גזענות ואפליה. כי אפשר אחרת". תמי חי-שגיב, מנהלת מחלקת חינוך לשלום במרכז פרס לשלום ולחדשנות, בטור אישי
תגרת ענק, קרב אגרופים ויידוי בקבוקים. לצערנו לא מדובר בחלק מסדרת מתח חדשה שעולה בקרוב, אלא בסיום משחק בליגת העל בכדורגל הישראלי. האלימות שפרצה בסיום התיקו 0:0 בין הפועל ת"א להפועל אשקלון בשבת האחרונה היא כבר לא נורת אזהרה, אלא אזעקה של ממש. לאחר שנים של התעלמות ואדישות מגילויי אלימות וגזענות במגרשי הכדורגל הגיע הזמן שנגיד "עד כאן". ויותר מזה – הגיע הזמן שכוכבי המגרש, אלו שעשרות אלפים באים לצפות בהם משחקים, יעמדו מול התופעה המכוערת שהורסת את הספורט הנפלא הזה.
צפו בשמעון פרס ז"ל מברך את שחקני ליגת העל ב"מונדיאל השלום" אשתקד:
כאוהדת, כאשת חינוך בספורט ובעיקר כאמא - זה מפחיד אותי. כדורגל הוא ספורט נהדר ויכול בקלות להפוך להצגה הכי שווה בעיר, אז למה הורים לילדים צריכים לחשוב פעמיים אם לשלוח את הילדים למגרשים? ויותר מהכל, מתי קברניטי הכדורגל הישראלי יחליטו שהגיעו מים עד נפש ושהגיעה העת למהפך כולל בתחום? הכדורגל, בדומה לשאר ענפי הספורט השונים, אמור להיות מובל על ידי ערכים כמו רעות ואחווה – ולא על ידי אלימות ושנאה.
הכדורגל, אמור להיות מובל על ידי ערכים כמו רעות ואחווה – ולא על ידי אלימות ושנאה
עד כה לא חידשתי בכלום, אני יודעת. אנחנו מדברים על ההקצנה, על השנאה, על הפילוג. דנים ולועסים את הנושא שוב ושוב. אני רוצה לדבר לרגע על חינוך, על ילדים ועל הקשר שבין השניים. הראשונים הם כמו ספוג, חומר ביד היוצר – ומה שהם סופגים בבית הספר, בבית ובמסכים השונים מרכיב בסופו של דבר את הזהות שלהם, את סל הערכים שייסחבו איתם לאורך שנים רבות. לצערנו, אנחנו לא יכולים - לא כהורים ולא כמחנכים - לשלוט על הנעשה ברשתות החברתיות, אבל אנחנו כן יכולים וחייבים להילחם בזה. איך? ממש פה משתלב הקטע של החינוך.
להבין, לחוש ולפתח רגשות כלפי הסביבה
חברה הטוב ביותר של השנאה הוא הפחד. במקום לתת לו לקנן בלב ילדי ישראל - אפשר לפעול כדי להפיג אותו. איך? לחשוף אותם לציבורים ומגזרים שונים בחברה הישראלית, לתת להם להבין שגם ילדים מעיר אחרת, עם דת אחרת או לאום אחר הם ממש כמותם. שבסופו של דבר כולם אוהבים לשחק כדורגל, להתעסק עם הספינר או לשמוע בלופ את השיר החדש של סטטיק ובן אל תבורי. להעריך את היכולת שלהם להבין, לחוש ולפתח רגשות כלפי הסביבה שלהם. דווקא בכיתות ג'-ד', היכן שחברויות אמת נוצרות, מתפתחת גם התודעה החברתית שמתבססת על הרצון להיות ביחד ולא לחוד.
"אין הבדל בין ילד שגדל בפרדס כץ וילדה שנולדה בבית לחם"
אנחנו במרכז פרס לשלום ולחדשנות פועלים מזה 20 שנים כדי לקרב בין המגזרים השונים בחברה הישראלית ולהחזיר לקדמת הבמה את ערכי הרעות והסובלנות. אחד מהפרויקטים שלנו עושה את זה דווקא על מגרש הכדורגל יחד עם כ-800 ילדים וילדות ישראלים ופלסטינים. שם, באימוני הכדורגל של מרכז פרס, אין הבדל בין ילד שגדל בפרדס כץ וילדה שנולדה בבית לחם; חברויות מופלאות ואמיתיות נרקמות בין ילדות מבית שמש ויריחו וקבוצות ווצאפ של מאמנים פועלות בקו שבין שדרות ויטא שבדרום הר חברון.
אחת לשבוע מאות ילדים וילדות מרחבי הארץ נפגשים יחד למטרה משותפת – משחק כדורגל, ללא שופט, בו מקבלים נקודות גם על התנהגות חברית וסובלנית, ולכמה שעות בשבוע שוכחים מהמסכים, מהרשתות החברתיות, מהפחד ומהכעס. הלוואי ולנו, המבוגרים, היתה האפשרות הזו.
אנחנו מאמינים שהספורט הוא כלי נפלא לחינוך. הדרך להגשים את החלום הגדול שלנו היא להכניס את פעילויות הספורט והחינוך הבלתי פורמליות לתוך הקונצנזוס של משרד החינוך, שם ייפרצו באמת המחסומים החברתיים והתרבותיים של כלל ילדי ישראל, ולא רק אלו שלוקחים חלק בפעילויות שלנו. כשנגיע לנקודה הזו – אוכל לומר בגאווה שהצלחנו.
נפרד מהאדישות ונפעל יחד לגינוי אלימות במגרשי הספורט ומחוצה להם, נגד גילויי גזענות ואפליה
בשביל שנוכל להחזיר ללא חשש את הילדים למגרשי הכדורגל, בשביל שנוכל ליהנות מהחוויה המופלאה הזו בלי חשש לתגרות ענק ושחקנים שמסיימים את המשחק כשהם אזוקים – הגיע הזמן שניקח את המושכות לידיים, נפרד מהאדישות ונפעל יחד לגינוי אלימות במגרשי הספורט ומחוצה להם, נגד גילויי גזענות ואפליה. כי אפשר אחרת, עוד לא הגענו לנקודת האל-חזור. ובשביל הילדים שלנו אנחנו חייבים לעשות את זה.
מחר, יום שלישי ה-9/5, החל משעה 11:00 ייפגשו כ-800 ילדים ישראלים ופלסטינים למשחק "מונדיאל השלום" באצטדיון עירוני הרצליה. כולכם מוזמנים לבוא ולראות בעיניכם את הקסם שקורה אצלנו על המגרש.
- הכותבת היא מנהלת מחלקת חינוך לשלום במרכז פרס לשלום ולחדשנות.
לפנייה לכתב/ת 
