ביקורת סרט: "תחושה של סוף" - לפעמים צריך לדעת לשחרר
האדפטציה הקולנועית לספר "תחושה של סוף", עוסקת בפנסיונר שמפליג בזיכרונות של אהבות ישנות בניסיון להשיב לידיו יומן מסתורי. מדובר בסרט בוגר ו"איכותי", אך גם מאופק יתר על המידה - מה שמקשה על הצופה להזדהות עם הגיבור ולעבור חוויה רגשית חזקה
בספרות הבריטית, ומתוך כך גם בקולנוע הבריטי, קיימת מסורת רבת ערך של יצירות שעוסקות בניסיונן של הדמויות להשיג הארה או הבנה בעודם מפשפשים בזיכרונותיהם. הזיכרון, ככלות הכול, הוא האתר המתעתע שבו מתעצבת זהותנו, זה שבו, לטוב ולרע, האמיתי והפיקטיבי מתמזגים.
דוגמאות בולטות הן העיבוד הקולנועי לסיפור הקצר של אלן סיליטו, "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" (1962). בשיאו של הסרט הגיבור הצעיר מרכיב מחדש את שברי זיכרונותיו ומגיע לכדי הכרעה מרדנית כנגד השררה. דניס פוטר יצר בסדרת המופת "הבלש המזמר" (1986) דמות של סופר חולה בגופו ובנפשו שהחלמתו כרוכה בפתרון תעלומה ששבריה מצויים בזיכרונותיו ובספריו. ב"כפרה" של איאן מקיואן ובעיבודו הקולנועי (2007) הזיכרונות של הגיבורה מעובדים בתוספת מכוונת של עיצוב אמנותי המציע אלטרנטיבה להשלכות הטרגיות של מעשיה.
על רצף מכובד זה ניתן למקם גם את העיבוד לספרו זוכה פרס מאן-בוקר של ג'וליאן בארנס, "תחושה של סוף" ("The Sense of An Ending"). המחזאי ניק פיין והבמאי ריטש בטרה (הסרט ההודי המתקתק "לאנץ' בוקס") מתייחסים לחומרי המקור בזהירות רבה מדי. תהליך ההבנה שעוברת הדמות הראשית והשינוי שמתחולל בעקבותיו הם כה מאופקים עד שהם כמעט ומאבדים ממשמעותם. זהו קולנוע אנגלי "איכותי" במלוא מובן המילה, ויחד עם זאת זהו גם סרט שהיה יכול למצוא את מקומו בקלות רבה מדי על מסך הטלוויזיה.
בשונה ממבנה נרטיבי הנע לסירוגין בין צירי זמן, המיקוד של העבר דרך התודעה של דמות נושא אופי שונה. בתנועה לסירוגין בדרך כלל מודגש האופי האובייקטיבי של הקשרים בין העבר והווה או, לחלופין, היחס האנלוגי ביניהם. בגישה השנייה - זו שננקטת ב"תחושה של סוף" - דימוי של העבר נוכח בתודעה הקיימת בהווה. רגעים צפים ונבחנים בהקשרים חדשים כאשר הדמות שבה ומעלה אותם מחדש במחשבתה. חזרות אלו יכולות להרחיב את מה שכבר ראינו, לקשור אותו לרגעים אחרים ובכך לשנות את משמעותו, או להופיע בגרסאות שונות המובילות להטלת ספק ביכולת למצוא את האמת המסתתרת. החיסרון של גישה זו ברוב המקרים בהם נעשה בה שימוש היא שבכך שדימויי העבר מוגבלים רק למה שהדמות הראשית ראתה או חושבת שראתה.
טוני (השחקן האהוב ג'ים ברודבנט), הוא פנסיונר גרוש שאת זמנו מעביר בחנות הצילום הקטנטנה שלו, המתמחה בדגמים נדירים של מצלמות לייקה "הטובות בעולם". המצלמות יובנו בהמשך כחיבור לנקודה טעונה בעברו - וגם כסמל לאי היכולת להבין את מה שראה בעבר זה. "מה שאתה זוכר בסופו של דבר לא תמיד זהה למה שראית", אומר טוני, במשפט שמצביע על השאלות אותן הסרט מעלה.
באופיו טוני אינו האדם החביב בעולם. הוא נוטה לחוסר סובלנות כלפי לקוחות לא ממוקדים, ויחס נטול חום כלפי הדוור שכל יום מעביר לידיו את הדואר. הוא שומר על יחסים טובים עם גרושתו מרגרט (הארייט וולטר), עורכת דין במקצועה. כאשר יתחילו לעלות הדים מעברו, והוא יחלוק איתה את מחשבותיו וכוונותיו, ייקח לו זמן לקלוט עד כמה הוא משפיע בכך גם על תחושותיה. לשני הגרושים יש גם ילדה משותפת בשם סוזי (מישל דוקארי), שנמצאת בשלב מתקדם של הריון לאחר שהחליטה להפוך לאם חד-הורית.
שגרת החיים מופרת כאשר פרק לא פתור בעברו של טוני צף לפני השטח. שרה פורד (אמילי מורטימר), אימה של ורוניקה (פריה מאוור) שהייתה חברתו של טוני בתקופת הקולג', נפטרה. היא הורישה לו בצוואתה יומן שכתב לפני 50 שנה אדריאן (ג'ו אלווין), מי שהיה חברו הטוב של טוני. אדריאן התאבד זמן לא רב לאחר כתיבת היומן, והרקע להתאבדות זו נותר פינה אפלה בחייו של טוני.
העלילה מתקדמת בשני מישורים. אנו חוזרים לעבר בו מתפתח קשר בין טוני הצעיר (בילי הוואל) ו-וורוניקה, ובו מוצגת חבורת הבנים מנעוריו של הגיבור ובכללם קשריו עם אדריאן. סצנה מרכזית בזיכרונות אלו היא ביקור של טוני בבית המשפחה של ורוניקה שבו מתוודע טוני לאמה. בציר השני המתרחש בהווה טוני מתוסכל מכך שוורוניקה המבוגרת (שרלוט רמפלינג, שלפני כשנה נראתה בסרט דומה אך מוצלח יותר בשם "45 שנים") מסרבת למסור את היומן שאימה ייעדה עבורו. הוא מנסה בעיקשות ליזום פגישה איתה למרות שברור כי היא משתדלת מאוד להימנע מחברתו. בהדרגה תתחולל בחינה והבנה חדשה של הקשר בין העבר וההווה.
במוקד נמצאת הדמות אותה מעצב ברודבנט ביכולת שילוב מדויקת בין הצדדים הפחות חביבים של הדמות, והיכולת שלה לעבור תהליך שינוי עדין במהלך הסרט. כל שאר השחקניות של הסרט שומרות על הסטנדרט הגבוה המזוהה עם המשחק הבריטי. כאמור, זהו קולנוע בוגר ומאופק, רק חבל שהוא לא מצליח לתת גילום הולם לחוויה הרגשית של הגיבור, ולא לתרגם אותם לחוויה רגשית חזקה עבור הצופים.
