"OK Computer" של רדיוהד חוגג 20 שנה, אז על מה כל המהומה?
הוא נבחר לאלבום הטוב ביותר של שנות ה-90, יצירה עוכרת שלווה שהפכה את רדיוהד להרבה יותר מ"עוד להקה". היו בו רגעים מוזיקליים נשגבים, אך גם עודף חשיבות עצמית ויומרה. לכבוד יום הולדתו ה-20, שי להב חזר ל"OK Computer" שהיה לו פסקול של תקופה, ותמיד יזכיר אהבה שנגמרה. וגם ריח של שווארמה
את הדיסק של "OK Computer" קניתי יום לפני שיצאתי לטיול בן כמה שבועות במזרח טורקיה. תשאלו, בצדק, מה זה קשור. גם אני שאלתי. חיכיתי נורא לאלבום הזה, בייחוד אחרי "The Bends" המופלא, אבל הוא הגיע לחנויות ממש ערב הנסיעה שלי.
בקרוב הם אצלנו: כל הפרטים על הופעת רדיוהד בישראל
כבחור אנליטי וחובב הקשרים הגיוניים, לא יכולתי שלא להתבאס מהעיתוי. לצורך טיול בטורקיה שומה עליך להצטייד באוסף הלהיטים של שלומי שבת. או, אם תרצה לשחק אותה אותנטי, באלבום של איברהים טטליסס (שהוא טורקי ממוצא כורדי, בן העיר אורפה שאליה התעדתי להגיע). בטח לא בשירי הדיסטורשן רוויי הפרנויה והקינה על מפגעי הקדמה של להקה בריטית.
אבל זה היופי במוזיקה, שהיא לא מכירה בגבולות (ובזה לקלישאות כתיבה). כי היצירה העמוקה ועוכרת השלווה הזו חלחלה אליי מיד. במקום שהיא תהיה רק הפסקול לנסיעה, היוצרות התהפכו ומראות מזרח טורקיה הפכו לקליפ הנלווה שלה. אני זוכר את עצמי באוטובוסים, חולף על פני הרים צחיחים ועליהם מתהלכים כורדים נושאי קלצ'ניקובים במבט חסר מנוחה. כל זה הוא רק רקע ל"Paranoid Android", יצירה וירטואוזית ומסויטת בת למעלה משש דקות, פאזל של שירי מופת קטנים, שנשמעת כמו תגובה מאוחרת ל"Happiness is a Warm Gun" של הביטלס.
מהרגעים הנשגבים ממש. "No Surprises"
אני יכול לשחזר באופן פיזי ממש את הרגע שבו אני שוכב על מצע עשב רך בהרי הקצ'קר, מוקף בפרחים צבעוניים ובשיירי שלג מהחורף, מקשיב ל"No Surprises" ומרגיש הכי קרוב שהייתי אי פעם לסוג של שלווה פנימית, שנמוגה כמובן מיד בידי איכר מקומי שמנסה למכור לי משהו, במקביל להתחלפות הרצועה ל"Lucky". עוד אחד מהשירים האלה של תום יורק שנוגעים לך ישירות באיזשהו עצב פנימי, ומטלטלים הכל. אני אפילו זוכר את הפעם הראשונה שבה שמעתי את "Karma Police", רגע לפני אלפיים שנות גלגלצ, כשאני צופה במבנה שהמוסלמים טוענים שהוא קברו של אברהם אבינו בסמוך לעיר אורפה, וחווה משהו שקרוב מאד להתגלות דתית.
אבל אני זוכר היטב גם משהו שונה לגמרי שהגיע בהאזנות הבאות. תחושה הולכת ומתגברת של חוסר שביעות רצון. התפעמות ראשונית המתחלפת בחמיצות. כמעט בתחושת רמייה. ואז בסוג של שעמום, עד שאני מוצא את עצמי מדלג בין רצועות בדיסקמן הכחול שלי. ובסוף מרפה מהדיסק לגמרי. משהו שלא קרה לי עם "The Bends" מעולם. עד היום.
זאת הייתה תחושה אינסטינקטיבית לגמרי. לא ידעתי אז דבר וחצי דבר על הרקע לכתיבת "OK Computer" שיצא החודש לפני 20 שנה (תחילה ביפן, ואז בעולם כולו), על אלבומה השלישי של הלהקה והראשון שהופק באופן עצמאי - ללא דדליין מחברת התקליטים ובסיועו של נייג'ל גודריץ' הגדול, שהפך דרכו למפיק מוזיקלי חשוב ומבוקש.
לכן, לא הייתי מודע לשלל הרפרנסים התרבותיים ששולבו בו, בתצוגת אופנה בוהקת של ניים דרופינג. לא מודע להתכתבות עם מיילס דיוויס ב"Subterranean Homesick Alien" (את המחווה לדילן הבנתי לבד); להתכתבות עם רומיאו ויוליה, גרסת זפירלי, ב"Exit Music", ההשראה מנועם חומסקי ב"Electioneering" (מהשירים שהעברתי במהירות), הרפרנס למלחמת בוסניה ב"Lucky" ועוד ועוד הקשרים, המעידים על עולם אינטלקטואלי עשיר, ידע כללי נרחב וכמויות מסחריות של יומרה.
"Paranoid Android". יצירה וירטואוזית-מסויטת
יומרה היא דווקא רכיב מבורך בעיניי, כל עוד היא לא פוגעת ביסוד המוזיקלי החשוב ביותר - אותנטיות. ב"OK Computer" הרגשתי, שוב, מבלי לדעת דבר על מגוון ההשפעות שלו - בסוג של מאמץ יתר להרשים. להדהים. לייצר אלבום מושלם, שיהפוך את רדיוהד להרבה יותר מ"עוד להקת גיטרות". כאילו שלהקת גיטרות טובה, נהדרת במקרה שלהם, היא צורת חיים נחותה באבולוציה של המוזיקה המודרנית.
המאמץ הזה הצליח, כידוע, מעל המשוער. "OK Computer" אכן נתפס כמעט מיד כאלבום "גדול" ו"מכונן". הוא נבחר בלא מעט מקומות כאלבום הרוק הטוב ביותר של שנות ה-90. קוראי מגזין ה-Q הבריטי אפילו בחרו בו כאלבום הטוב של כל הזמנים. באמת, אין כמו הומור אנגלי. וברצינות, זה היה האלבום שהפך את רדיוהד מעוד להקת רוק מוערכת ללהקה שאנשים בכל רחבי העולם נשבעים בשמה. הרכב המייצג איכות בלתי מתפשרת ועומק רגשי ואינטלקטואלי שהוא הרבה מעל המקובל במוזיקה הפופולרית. מאז ועד היום, "OK Computer" שמר על מעמדו כמותג מוזיקלי מוביל וייחודי.
זאת הסיבה שבגינה אני חוזר אליו, 20 שנה אחרי צאתו. זו גם בדיוק הסיבה שבגללה אני מקיים יחסי אהבה-שנאה עם האלבום הזה - ועם רדיוהד בכלל. כי הוא מכיל רגעים נשגבים ממש - "No Surprises" יגרום לי לדמוע בכל רגע נתון - לצד לא מעט רגעים אחרים של מה שאני חש כחשיבות עצמית מופרזת, שלא לומר - נפיחות. בפרפרזה על ג'אגר וריצ'רדס: זה רק רוקנ'רול, לא ביקוע האטום.
מכאן ואילך, לטעמי, העסק רק מתדרדר. "OK Computer" היה קו פרשת המים בין להקה שהצליחה לשלב עומק ואיכות עם אלמנטים מוזיקליים "ידידותיים", כמו מלודיה, דיסטורשן מקפיץ והנאה טהורה, לבין להקה שהחלה להאמין לסופרלטיבים שנכתבו עליה והפכה ממוזיקאית למדענית סאונד.
מפעם לפעם היו שם גם רגעים שהחזירו את הבעיטה הישנה בבטן (אני מאד מחבב את האלבום האחרון שלהם, "a Moon Shaped Pool"), אבל באופן כללי, אני ורדיוהד נפרדנו מיד אחרי האלבום הזה. אני בטוח שהם מסתדרים היטב גם בלעדיי. יש מספיק אנשים בעולם שאוהבים להרגיש מיוחדים לצלילי תום יורק. לפעמים אפילו נדמה לי שרובם חיים בישראל. אבל האלבום הזה תמיד יזכיר לי אהבה שנגמרה. לצד ריח של שווארמה אמיתית.
