פליטים קשישים ושייח'ים סעודים: המלצות צפייה לפסטיבל דוקאביב
מדבריות קטאר כפי שמעולם לא ראיתם, מערכת בחירות אבסורדית בכפר בולגרי נידח, וסרט המורכב מעשרות סרטוני יוטיוב המתארים את החלום האמריקני הצרכני, ושברו. פסטיבל דוקאביב לקולנוע דוקומנטרי בסינמטק תל אביב יוצא לדרך, קבלו שש המלצות לסרטים שלא כדאי לפספס
פסטיבל דוקאביב ה-19 במספרו ייפתח מחר (ה') בסינמטק תל אביב, ובמהלכו יוצגו עשרות סרטים דוקומנטריים מהארץ ומהעולם. השנה הפסטיבל יתמקד במציאות מטלטלת ומלאת סתירות, ובקושי להבחין בין מציאות לבדיה. על הסרטים המוזיקליים כבר המלצנו, עכשיו הגיע תורם של שאר הסרטים.
"תרמית"
איך מתייחסים לסרט תיעודי שזו כותרתו? הבמאי דין פליישר-קמפ נבר בעשרות סרטוני יוטיוב שהועלו על ידי משפחה אמריקאית חייכנית במיוחד (זוג הורים ושני ילדיהם), ומתארים את מסעות הרכישות הבלתי נשלטים שלה - רובם דברים שאינם יכולים באמת להרשות לעצמם - ואת חובות האשראי ההולכים ותופחים. אבל אז מקבל הדימוי הכל-אמריקני האידילי הזה תפנית מטרידה ואפלה: ההורים נוקטים בצעד קיצוני (שאליו מתייחס בפועל שם הסרט) על מנת לצאת מהתסבוכת הכלכלית שאליה נקלעו, ואבי המשפחה ממשיך ומתעד את מסע הבריחה שלהם בעקבות החלום האמריקני.
במהלך הצפייה אתה מוצא עצמך תוהה אם מישהו אכן יתעד כמה מההתרחשויות כאן, ואמנם הסרט הוא שיעור מאלף בהוצאה של דימוי מהקשרו והעמדתו בהקשר חדש. העריכה המניפולטיבית הופכת את הקטעים לביקורת על חברת הצריכה, ובה בעת מציגה פן בלתי שגרתי ומפתיע של הקשר בין יצירה דוקומנטרית ורשתות שיתוף קבצים. התוצאה מעוררת המחלוקת, שישנם בה יסודות בעייתיים מאוד מבחינה אתית (פליישר-קמפ כונה "נוכל" ו"שקרן" בתום הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל "הוט-דוקס"), היא ללא ספק אחד הסרטים המעניינים והמאתגרים בפסטיבל השנה.
"קומיוניון"
עוד פורטרט משפחתי יוצא דופן, שגיבוריו הם נערה בת 14 ואחיה האוטיסט הצעיר ממנה המתגוררים עם אביהם השתיין בדירה מוזנחת בעיר קטנה בפולין, ומתכוננים לטקס הנוצרי שבכותרת שבו משתתף האח. האם עזבה את הבית וחיה עם גבר אחר (בשלב כלשהו היא שבה עם תינוק, רק כדי לנטוש שוב), והאחות הבכורה נאלצת לנהל את ענייני המשפחה בכוחות עצמה ונוטלת אחריות של מבוגר.
המצלמה של אנה זמצקה מתעדת את בני המשפחה באינטימיות כזו, והם מצדם מתעלמים כמעט לחלוטין מהנוכחות הזרה בביתם, עד שלעיתים נדמה שמדובר בסרט בדיוני ובשחקנים המגלמים דמויות פיקטיביות. ואכן, ברגע כלשהו בסרט אף מכריז האח האוטיסט "המציאות נהפכת לבדיה". הסרט נע על הגבול שבין אי נעימות הנובעת מהצפייה במשפחה הבעייתית הזו לבין אמפטיה אמיתית שאנו חשים כלפיה – ומכאן כוחו, אך גם האמביוולנטיות שהוא מעורר.
"הדוור הטוב"
קומדיה מלנכולית המתעדת את מערכת הבחירות בכפר בולגרי נידח על גבול טורקיה. המתמודד האחד הוא הדוור המקומי ועגום המבע, איוואן, שמציע ליישב בכפר המאוכלס בעיקר בקשישים פליטים סוריים החוצים מדי יום את הגבול בתקווה לחיים טובים ובטוחים יותר. המתמודד השני הוא מובטל צעיר (יחסית) שהקמפיין שלו מבוסס על קסנופוביה (שנאת זרים) ונוסטלגיה קומוניסטית, ושניהם מבקשים להדיח את ראשת הכפר הנוכחית.
בתוך כך נהפכת מערכת הבחירות האבסורדית (אפרים קישון לא יכול היה לכתוב את זה טוב יותר) לשיקוף של מתחים וקונפליקטים המתקיימים כיום באירופה. הבמאי טוניסלב חריסטוב משלב התבוננות בלתי מתערבת בקהילה גוועת עם פרספקטיבה פוליטית גלובלית – ויוצר בתוך כך תיעוד אנושי חכם, מרגש ומשעשע.
"אני לא הכושי שלכם"
סרטו החריף של ראול פק מתבסס על 30 עמודים מספרו שלא הושלם של הסופר האמריקני ג'יימס בולדווין המביא את סיפור חייהם, ומותם, של שלושה אקטיביסטים שחורים: מדגר אוורס, מלקולם אקס ומרטין לותר קינג. התוצאה, המלווה בקריינות מרגשת של השחקן סמואל ל. ג'קסון, פורשת את ההיסטוריה של עשרות שנות דיכוי ואפליה של שחורים הנמשכות גם היום.
הסרט, שהיה מועמד השנה לאוסקר בקטגוריה התיעודית, עוסק בדרכו הפיוטית בסוגיות של גזע, פוליטיקה וזהות אפרו-אמריקנית - והוא מייצג, מבחינה זו, את השיח הקולנועי העכשווי (ע"ע זוכה האוסקר "אור ירח") המבקש להעניק ביטוי ומשמעות לחוויה של היות שחור באמריקה של אז ועתה.
"האתגר"
סרט מרהיב וסוריאליסטי על האמנות העתיקה של ציד הבזים המתנהלת במדבריות קטאר, שם מתקבצים בעיקר שיח'ים מקומיים עשירים המתנייעים בחולות במכוניות למבורגיני ואופנועים מצופי זהב.
מה שמעניק לסרטו של יורי אנקראני את ייחודו הוא המצלמות הקטנות המחוברות לעופות האציליים עצמם, ומספקות מראות אוויריים מרהיבים של דיונות אינסופיות. זירת משחקים יוקרתית המיועדת לגברים-ילדים בלבד המתפארים בעושרם ובצעצועיהם הייחודיים. בד בבד, זהו תיעוד מרתק של מסורת בת אלפי שנים המשלבת בין טכנולוגיה מתקדמת ופולחני ציד קדומים.
"יוסטון, יש לנו בעיה!"
"גם אם זה לא קרה – זו אמת", מכריז הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק לקראת סוף הסרט, ובכך מסכם, פחות או יותר, את גישתו של הסרט הזה למציאות. סרטו הקונספירטיבי של ז'יגה וירץ חושף לכאורה פרשיה עלומה – מעורבותה המשמעותית של יוגוסלביה במרוץ בין האמריקאים והרוסים לכיבוש החלל.
יובהר מיד: הסרט הוא זיוף. סאטירה מוקומנטרית משעשעת שבבסיסה הטענה לפיה תוכנית החלל האמריקאית פותחה על ידי מדענים יוגוסלביים, נמכרה לאמריקנים תמורת סכום אסטרונומי, והוכתרה בסופו של דבר ככישלון שהביא בדיעבד להתפרקותה של יוגוסלביה ולמלחמת האזרחים המדממת שהתרחשה בה בשנות ה-90. הלחץ שמפעילים נשיאי ארה"ב המרומים (קנדי, ג'ונסון וניקסון) על הדיקטטור טיטו לקבל את כספם חזרה – הוא בתמורה מפצה אותם במכוניות יוגו מתוצרת עצמית המתבררות אף הן ככישלון – מספק לסרט כמה מרגעיו הטובים ביותר. התוצאה, חביבה אך לא מעמיקה במיוחד, היא בבחינת שיעור מבוא לעובדות אלטרנטיביות.
