יום האחות הבינלאומי: הרגעים שהשפיעו על הקריירה

אילת פלד

אחות מחלקה שיקומית בריאות מעונות מכבי תל השומר מרשת "בית בלב"

אחד מסיפורי השיקום המרגשים ביותר המלווה אותי כבר כמה שנים הוא של מטופל שהתקרב לגיל 50, מנכ"ל של חברה גדולה, איש עשייה שהגיע אלינו עם נזק מוחי לאחר אירוע לב. המשפחה עמדה לפני אירוע חתונה של אחד הילדים, אבל אז הוא התמוטט.

הוא הגיע אלינו מונשם ובדיכאון. לאחר שהבנתי שמצב רוחו ירוד במיוחד לאור ביטול חתונת הבן, הצעתי לבני המשפחה לקיים את החתונה בחצר המחלקה השיקומית.

הבן נענה ברצון והצלחתי לגייס את הצוות כולו שייקח חלק בארגון החתונה. הפכנו את החצר שלנו לגן אירועים עם חופה, קייטרינג ומוסיקה. האחים והאחיות במחלקה היו המלצרים ששרתו את האורחים. זאת הייתה החתונה המרגשת ביותר בחיי. וכך הרגישו גם כל האורחים והמוזמנים . עין אחת לא נותרה יבשה.

לאחר החתונה האבא הצליח לשפר את מצבו הגופני לבלי היכר. החתונה ממש העירה אותו. לאחר מספר חודשים הוא השתחרר מאשפוז עדיין מרותק לכיסא גלגלים אבל לא מונשם וחזר לחייו.

הזדהות עם המטופל. לחשוב איך היית רוצה שינהגו כלפיך? האנושיות לפעמים יותר חשובה בתפקיד מאשר המקצועיות. תפקיד אחות הוא שליחות, ומרגישה סיפוק ענק על בסיס יום יומי.

בתיה דהן

מפקחת אגף מילדות וילדים במרכז הרפואי 'ברזילי' מזה 31 שנה

לפני שנה וחצי הגיעה אל מחלקת היולדות אישה עם בתה בת ה-21. זיהיתי את האם מיד, גם אם חלפו 21 שנה. היא הגיעה להכיר לבתה את האחות שטיפלה בה כאשר היא נולדה פגה, להכיר לה אותי.

היא סיפרה שבמשך כל השנים הללו סיפרה לבתה את הדרך שעברנו, היא ואני ביחד, ושהיא הרגישה שהמפגש בין שלושתנו מהווה מבחינתה סגירת מעגל. היא החליטה שכאשר הילדה הופכת לאישה, היא תביא אותה להכיר אותנו. זה היה רגע מאוד מרגש. לעמוד פנים מול פנים ולראות כיצד המציאות עולה על כל דמיון. עד היום אני פוגשת הורים שזוכרים אותי ואני אותם. זה קשר חם ומיוחד שרק מתחזק עם השנים, הרבה אחרי שהמטופלים שלנו עוזבים את המחלקה

הזיקה בין תבונה ורגישות. לעשות את מה שאתה עושה על הצד הטוב ביותר. בבית הספר לאחיות לימדו אותנו לראות את המטופל כאילו הוא קרוב משפחה שלנו ולעשות עבורו הכל מתוך רצון, לב ונשמה. כדי להצליח בזה עלינו לשים את האגו בצד, להיות פתוחים לקבל ביקורת ותמיד לשאול את המטופל מה עוד אנחנו יכולים לעשות עבורו כדי שהטיפול בו יהיה טוב עוד יותר. הפרט הקטן שתמיד חסר כדי להשלים את התמונה כולה

הרגעים הקשים במקצוע מחולקים אצלי לשניים. האחד, בעבודה, כשאתה חווה קושי אל מול ילד פג שחס וחלילה הולך לעולמו או נותר עם נכות קשה. והשני, בבית, כשבחגים ובשבתות אני מוזעקת לעבודה וצריכה לעזוב את המשפחה, לבטל תכניות ולוותר על זמן האיכות.

איריס פורת

אחות מתאמת טיפול בילד חולה סרטן ומשפחתו במערך ההמטו-אונקולוגי בביה"ח "רות" לילדים שברמב"ם ואחות כללית בביה"ח

המקרה הכי מרגש שקרה לי במהלך הקריירה

במשך שבעה חודשים טופלה י', ילדה בת 6 מסוריה, בביה"ח "רות" לילדים. הילדה, שהגיעה לרמב"ם לפני כשנה עקב פציעה קשה, ואובחנה כסובלת ממחלת דם קשה והיא נזקקה להשתלת מח עצם מצילת חיים. צה"ל נרתם והצליח בדרכים הידועות להם להגיע אל קרובי משפחה של הילדה בסוריה ולהביא אל בית החולים מבחנות עם דגימות דם של כמה בני משפחה. לאחר שאחיה נמצא מתאים לתרומה, הוא הובא לישראל במבצע חשאי.

הילדה ואמה שהו אצלנו חודשים ארוכים, כשהן מוקפות במי שכל חייהן החשיבו לאויב. ללא משפחה או חברים. בזמן זה י׳ כבשה את כולנו. עם סקרנות בלתי נגמרת ושמחת חיים, היא הצליחה לשבור את חומות השפה והתרבות ולהפוך למרכז העניינים ביחידה. הצטרפה לכיתות הלימוד הקטנות הפועלות בבית החולים ושלטה באלף בית בעברית קצת יותר טוב מזה בערבית. אבל כל אותו זמן היא סיפרה לכולם כמה היא מתגעגעת לאחים שלה ולמעיין שליד הכפר הקטן שבו היא גרה אי שם באזורי הלחימה בסוריה.

זו אולי קלישאה אבל התכונות החשובות ביותר הן חמלה, הבנת האחר וסבלנות. הרצון לעזור לאחר והרצון לתת לו מענה בתחומים שהוא לא תמיד יכול לקבל, הם שעומדים בבסיס תפיסת האני מאמין שלי.

אנחנו אמונים על החלק שקשור יותר לנפש ולרגש. מבחינתי העבודה היא לעשות את מה שמעבר וכשאני מצליחה זה נותן לי תחושת סיפוק. דווקא השונים ממני מאתגרים אותי ודווקא שם חשוב לי להיות ולנסות לגשר על הפערים שיש בינינו.

יש רגעים קשים?

הכי קשה לי זה בעצם להתמודד עם המצוקה של המשפחות. הרגע של הבשורה על מחלה קשה. רגע של אובדן של ילד אחרי מחלה קשה. משפחות שבאות ממצוקות כלכליות קשות וחסרות אמצעים שצריכות להתמודד עם טיפול מחלות קשות.

יסמין חוג'יראת

אחות מוסמכת, מדריכה קלינית "בבריאות בלב" נשר

אישה בשנות ה 40 לחייה, הסובלת ממחלה ניוונית ובעקבות התדרדרות במצבה היא כבר לא הצליחה לנשום באופן עצמאי ונזקקה לתמיכה נשימתית. היא אושפזה במחלקה למונשמים כרוניים לתקופה של 18 חודשים שבמהלכם היון עליות וירידות במצבה מבחינה רפואית ונשימתית. לאורך התקופה הארוכה הזו היו תקופות ארוכות של ייאוש ודיכאון שלעיתים ניצחו את האופטימיות האופיינית לה.

אחרי עבודת צוות משותפת ומאומצת והרבה כוח רצון היא הצליחה להגיע לגמילה ממנשם והגיע היום והיא השתחררה לביתה. הפרידה ממנה היתה מלווה ברגשות מעורבים, התרגשנו ושמחנו מאוד על השיפור במצבה אך היא חסרה לנו מאוד היא אישה מאוד דינמית עם הרבה נוכחות ונקשרנו אליה, היא הפכה לחלק מהמשפחה שלנו בבית בלב.

ממש לפני כמה שבועות לאחר חצי שנה מאז השתחררה הגיעה המטופלת לבקר במחלקה. היא הגיעה מטופחת ומסוגרת והפתיעה את כל שאר המטופלים במחלקה בארוחות אישיות ממטעמי ידייה. היא בישלה לכל אחת בדיוק מה שהוא אוהב ומסוגל לאכול וריגשה את כולנו.

מעבר למקצועיות המושתת על ידע רפואי מה שנדרש מאחות הוא חמלה ואהבת האדם, ראייה ורגישות כלפי המטופל עד כדי יכולת למנוע אירועים לפני שהם מתרחשים. לגלות אמפטיה חמלה ואהבה לחולה ולבני משפחתו.

לראות את הסבל והתסכול של החולים ובני משפחותיהם.

משה רוטשטיין

אח מוסמך ואחראי מחלקת פסיכיאטריה במרכז הרפואי 'ברזילי' מזה 36 שנה

לפני כשנה הגיעה אלינו למחלקה נערה בת 17 שאובחנה כלוקה בדיכאון קליני שבא לידי ביטוי במצב רוח ירוד וניתוק נפשי מהסביבה והמשפחה. המשפחה עצמה הייתה מיואשת. הצעירה אושפזה אצלנו במשך כחודשיים ובזמן הטיפול נוצרו ביני לבין אמה של הנערה שיחות על הקושי שבו נמצאת המשפחה בפרט ועל הטיפול בנפגעי נפש בכלל.

במצב שכזה הקשר שלך עם המשפחה הוא הזדהות ורגישות מצד אחד ומקצועי ואמפתי מצד שני. לפני מספר חודשים עדכנה אותי האם שהילדה החלימה לחלוטין והיא אף טסה לטיול בתאילנד עם חברות. לאור ההצלחה הצעתי לה להצטרף לקבוצת הורים שחוו את אותו הדבר במטרה לשמש יחד כמנוף להעלאת מודעות וטיפול נכון יותר למען נפגעי הנפש. מבחינתי, כל הצלחה שכזו היא עולם ומלואו.

היכולת ללמוד כל הזמן איך להשתפר ולהיות טוב עוד יותר במה שאתה עושה. כפי שאני אומר לילדיי - אם יש משהו שאתה לא רוצה לעשות אז אל תעשה אותו בכלל, אבל אם אתה כבר עושה תעשה אותו על הצד הטוב ביותר.

על השולחן שלי יש שני ספרים שתמיד מלווים אותי - שאיפה למצוינות וניהול פרויקטים, כי יש דברים שניתן ללמוד אותם ויש את מה שאתה מביא איתך מהבית. מבחינתי האחרון להתעייף הוא הראשון להצליח.

קשה לי לשים את האצבע על רגעים קשים כי אני פשוט אדם אופטימי מטבעי. אני לא רואה קושי אלא אתגר ומשתדל תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה.