ביקורת סרט: "קינג ארתור" - המלך הוא ערס
הבמאי גאי ריצ'י הופך את המלך ארתור לבריון טוב לב שגדל בביבים עם חבורת שיכורים, ויחד איתם יוצא להביס את דודו הנבל ולתפוס את הכתר. ובמילים אחרות - "לוק, סטוק ואבירי השולחן העגול". חבל שהתוצאה היא סרט וולגרי ולא מובן, שמרדד את המיתוס
סליחה, אבל מה חשבתם שתקבלו ברגע שנתתם לגאי ריצ'י להניח את ידיו על אגדת המלך ארתור? בדיוק. "לוק, סטוק ואבירי השולחן העגול". בגרסתו החדשה, המלך ארתור הוא בריון טוב לב מהמעמד הנמוך, מוקף בחבורה של גנגסטרים מימי הביניים, שגדל בבית זונות ויוצא לנקום ברוצח אביו. זהו מלך אנגליה כפי שלא ראיתם אותו מעולם - וחבל שזה לא נשאר כך.
אגדת המלך ארתור, אבירי השולחן העגול, הרב-מג מרלין והחרב הקסומה אקסקליבר הזינו אינספור סרטים: סרט ההרפתקאות הרומנטי "אבירי השולחן העגול" (1953), המיוזיקל הכושל "קמלוט" (1967), הפרודיה הפרועה "מונטי פייטון והגביע הקדוש" (1974), הפנטזיה המופתית "אקסקליבר" (1981), והדרמה ההיסטורית הסגפנית של רובר ברסון, "לנסלוט דו לאק" (1974), רשימה חלקית בלבד. סרטו של ריצ'י - הפתעה! - אינו מהווה תוספת ראויה.
ואולם, ניסיונו לעצב מחדש את המיתוס הארתוריאני נותר חלול ו-וולגרי, קורבן של פעלולי מחשב, סיפור מבולבל ודמויות חיוורות יותר מהמסך שעליו הן מרצדות. זוהי לא פרשנות רוויזיוניסטית של המיתוס - סתם ריקון שלו מכל תוכן.
"קינג ארתור" נפתח בסצינה גרועה ובומבסטית שנראית כאילו נלקחה מ"שר הטבעות" של פיטר ג'קסון: פילי מלחמה ענקיים תוקפים את טירת קמלוט והופכים אותה לעיי חרבות. זו הסצינה שגם מכתיבה את אופיו של הסרט. רידודו של המיתוס לרמה של משחק מחשב לא מפותח במיוחד. נוכח העובדה שזהו סרט ראשון מתוך סדרה מתוכננת של שישה - נראה שריצ'י בונה על "שר הטבעות" משל עצמו.
ארתור (צ'ארלי האנם) גדל בביבי לונדיניום אחרי שדודו הבוגדני (ג'וד לאו) רצח את אביו המלך (אריק באנה). עתה, מצויד בחרב אקסקליבר אותה שיחרר מהאבן - שימו לב שם להופעתו של דיוויד בקהאם, חבר אישי של ריצ'י - ויחד עם כמה חברים-נאמנים וקוסמת צמודה (אסטריד ברז'ה פריסבי) הוא יוצא להביס את הנבל ולזכות בכתר. מרלין הקוסם אינו נצפה בשום מקום נראה לעין. על הדרך, ריצ'י ימחזר את מה שכבר הפך לסימן ההיכר הנרטיבי שלו: פלאש-פורוורד ספקולטיבי שבו אנו צופים במה שהדמויות מניחות שיקרה.
עוד ביקורות קולנוע:
הצגתו של המלך ארתור כערס לונדוני, והניסיון לשלב בין הדמות המיתית והיקום הזכרי האלים של ריצ'י, נדמים כהמשך מתבקש לפרשנות המשעשעת שהציע "שרלוק הולמס". אך התוצאה היא כה מסורבלת ומשמימה והאפקטים כה לא מלהיבים - עד שכל ניסיון לעקוב אחר המתרחש נידון לכישלון. וכאשר ג'וד לאו כורת את אוזנו של מישהו ולוחש אל תוכה - קשה שלא לחוש במחווה הדחוקה, הנואשת, ל"כלבי אשמורת".
למעשה, לו היה ריצ'י מוותר על הפנטזיה ומותיר את ארתור וחבריו כגרסאות מדייוואליות של "לוק, סטוק" ושות' - הסרט היה (אולי) יוצא נשכר. לו התסריט המבולגן שכתבו ג'ובי הרולד, ליונל ויגראם וריצ'י עצמו היה מתמקד בדינמיקה שבין מי שעתידים להימנות על אבירי השולחן העגול - ניתן (אולי) היה אפילו איכשהו ליהנות מחבורה של מנבלי פה שיכורים הסרוחים בטירת קמלוט. אבל ריצ'י לא ניחן במעוף החזותי הנדרש מסרט פנטזיה, והתוצאה נראית כמו משחק מחשב עכור.
אגב כך, קשה לומר שהאנם כארתור מצליח לצקת אישיות וכריזמה בדמות שממילא לא נכתבה כדי שיגלם אותה שחקן בשר ודם, ולאו מגלם את הנבל הכי אנמי
ששוטט בעשור האחרון על המסך (אם כי קשה שלא להעריך את הסצנה שבה הוא משביע את תאבונה של אישה-תמנון מפלצתית בבת זוגו). המלך ארתור של ריצ'י הוא סרט וולגרי, לא מובן, מחריש אוזניים, ונטול דינמיקה אנושית כלשהי - קשה לצפות בלאו מבלי להיזכר בכימיה הנהדרת ששררה בין ווטסון שלו והולמס של רוברט דאוני ג'וניור. הנה-כי-כן, מגרש המשחקים של איסט-לונדון אינו מקום לכל אחד.
