הוא מאיים שייפרד ממנה אם הם לא יעשו ילד
הנשואה שבעלה מנסה לשכנע אותה להביא עוד ילד, החיילת שהחבר לוחץ עליה להשאיר את התינוק ומאיים בפרידה אם היא תסרב, והבן זוג שלחוץ על הבאת ילד בזה הרגע: אורן חסון עם מקרים שבהם הגבר רצה את התינוק יותר מהאישה, ומסביר כיצד מתנהגים במצבים שבהם יש חוסר הסכמה בין זוגות על הבאת ילדים לעולם
אישה נשואה עם שלושה ילדים פנתה אליי לפני מספר שנים וסיפרה לי שבעלה מנסה לשכנע אותה להביא עוד ילד. הוא מבקש זאת בנועם, אבל היא לא רוצה ומרגישה רע עם זה שהיא מאכזבת אותו. חיילת משוחררת פנתה בשאלה אל הפורום שניהלתי, וכתבה שנכנסה להריון מהחבר שלה מזה שלוש שנים. היא עצמה רוצה להפיל את העובר כי היא רגע לפני תחילת הלימודים ולא מתאים לה כרגע, אלא שהוא לוחץ עליה להשאיר את הילד ולהתחתן, ומאיים בפרידה אם היא תסרב.
אישה אחרת, בת 27 ונשואה ללא ילדים, זה עתה סיימה תואר וחושבת על השתלמות נוספת לקידום הקריירה שלה, וגם עליה מאיים בעלה בפרידה אם לא יביאו ילדים עכשיו. וזה לא הכל: לפני שנים הגיע אליי לטיפול זוג שבו הגבר כפה הריון על ידי כך שניקב את הקונדום שלו. כל ארבעת המקרים שציינתי הם מקרים שבהם הגבר רצה ילד, והאישה דווקא לא. בדרך כלל הסיפור הוא הפוך. למה בכלל אנחנו רוצים ילדים, וכאשר אין תמימות דעים, מי אמור להחליט, הגבר או האישה?
מחקרים רבים עוסקים בשאלה למה אנחנו רוצים ילדים. לא מספיק מחקרים עוסקים בתהליך קבלת ההחלטות עצמו. פעמים רבות, התהליכים האלה מלווים בהרבה תקווה, אבל לא פעם, כשאין הסכמה, גם בסערת רגשות גדולה. ילדים רבים נולדו מהריונות לא מתוכננים, ובכל זאת הם רצויים. מנגד, פגשתי גברים שהכעס והנקמנות על הבאת ילד כנגד רצונם, גם לאחר שהסכימו באי רצון ומתוך תחושת כניעה, העכירו את יחסי המשפחה שלהם במשך שנים.
האם נשים רוצות ילדים יותר מגברים?
התשובה לכך מורכבת. על פי מאות רבות מאד של שאלונים שהגשתי לאורך השנים לסטודנטים שלי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה, התשובה היא שלילית. ככל שמדובר בסטודנטים לתואר ראשון ובתחילת דרכם המקצועית, גם גברים וגם נשים רצו בממוצע קצת פחות משלושה ילדים, בדומה מאד לממוצע הארצי של מספר ילדים למשפחה. אלא שהרצון הזה משתנה עם הזמן, בהתאם לקשיים שנוצרים בהתמודדות עם ילדים שכבר נולדו, למציאות הכלכלית ובהתאם לאופי הקשר הזוגי.
מחקר שפורסם בשנת 2015 בחן את תולדות חייהם של בוגרי הפקולטה למנהל עסקים בהארוורד, ומצביע על כך שיותר נשים מגברים ויתרו על הקריירה שלהן למען הילדים. הקשר שנוצר לאחר הלידה בין האם לילד משפיע לא פעם על סדרי העדיפות של האם. וכפי שלמדתי מזוגות שפגשתי בטיפול, לעיתים קרובות ההחלטה מי יהיה בן הזוג שיישאר יותר עם הילד היא החלטה כלכלית בעיקרה ונשענת על בן הזוג שמתפרנס פחות, ובדרך כלל זו האישה. המציאות אכן משנה את הצרכים ואת סדרי העדיפויות, גם אם לא תמיד את החלומות. לפעמים הזוג מתקשה לגשר על הפער הזה.
ג'ון קאלדוול חקר את הירידה בילודה באדם לאורך השנים, כשהטענה העיקרית שלו היתה שבמהלך ההיסטוריה האנושית אנשים רצו הרבה ילדים כי ילדים היוו משאב כלכלי, כלומר כוח עבודה זול ונאמן לחקלאות או לרעיית צאן ובקר. נקודת המבט של הספר היא צינית, דמוגרפית-כלכלית ולא פסיכולוגית. היא גם לא אבולוציונית. היא מניחה שהכלכלה היא הכוח המניע העיקרי של החברה. קאלדוול טען שכאשר השתנו התנאים החברתיים והצורך בהשקעה ובחינוכם גדל, הילדים הפכו לנטל כלכלי במקום כוח עבודה, ולכן אנשים בחברה המודרנית רוצים פחות ילדים.
ואכן, הרבה גברים מרגישים שהאחריות הכלכלית מוטלת בעיקר עליהם, וחוששים שלא יצליחו להעניק למשפחתם רמת חיים גבוהה מספיק, שלא לדבר על חינוך מתקדם לילדים, ולכן הם מתנגדים להרחבת המשפחה. החשש הזה גדול עוד יותר כאשר מדובר בגברים שנכנסים לזוגיות פרק ב'. למען הדיוק ההיסטורי, דווקא בתקופות פריחה כלכלית אנשים נמנעו מלהביא ילדים. ברומא של לפני אלפיים שנה למשל, הרומאים קיימו יחסי מין בימים בטוחים כדי להימנע מלהביא ילדים. כאלפיים שנה קודם לכן, המצרים הקדמונים יצרו קונדומים מעור נחש. אז למה אנשים בוחרים להביא ילדים? אתחיל הפעם בשלוש סיבות חשובות:
הסיבה הטבעית והישירה ביותר היא הכמיהה לילד. זוהי כמיהה רגשית למגע, לחיבוק ולחיבור נפשי. נשים שרוצות ילד מדמיינות בדרך כלל תינוק בידיים. גברים שרוצים ילדים, חושבים בדרך כלל על ילדים שכבר מתרוצצים בבית ומתקשרים, שלא לדבר על כדורגל, אופניים או טיולים. הסיבה השנייה, הנפוצה בשני המגדרים, היא ההבנה שילד מחבר את בני הזוג תחת מטריית אחריות משותפת, ומשאיר אותם יחדיו. זה בריא וחיובי כאשר בני הזוג מתואמים זה עם זה ומחפשים עוד גשר לקיום המשותף. אלא שבזוגיות שאינה בריאה, הילדים הופכים להיות כלי לשליטה ולמאבקי כוחות.
הסיבה השלישית משמעותית מאד, גם אם היא נחקרה פחות, והיא תחושת ההישגיות שמגיעה מעצם הגשמת ההורות. העובדה שמספר הילדים שאנחנו רוצים תואם פחות או יותר את מה שמקובל בחברה שבה אנחנו חיים, רק מחזקת את תחושת ההישגיות כמניע. אדם שמגיע לגיל מבוגר ללא ילדים, מרגיש לא פעם תחושת כישלון. מכיוון שמסיבות ביולוגיות התחושה הזו מגיעה לנשים בגיל צעיר יותר, הלחץ להראות הישגים בתחום הזה (קרי: ילדים) חזק יותר אצל נשים. חזרנו אם כך אל השאלה - כאשר אין התאמה ברצונות, עם מי ללכת על פי דרכו או על פי דרכה?
כנראה שהוגן יותר ללכת על פי דרכה של האישה, או לפחות לתת לדעתה משקל רב יותר. למה? ראשית כי זמנה להחליט קצר יותר, ושנית כי היא זו שנושאת במחיר הפיזיולוגי ואולי גם במחיר החופש והקריירה. אלא שלפעמים תהיינה נשים, בדיוק כשם שיהיו גם גברים, שבעקבות נסיבות סביבתיות או פסיכולוגיות שונות התפתחה בהן התנגדות להבאת ילדים. לפעמים מתוך אידיאולוגיה ("העולם ממילא בדרך לאבדון"), לפעמים בשל חרדה מפני כישלון הורי או חרדות אחרות. האם יש צורך בטיפול נפשי רק משום שזו נטייה "חריגה"?
לפעמים טיפול בחרדות יכול להועיל לאדם עצמו, יהא זה גבר או אישה, אבל זו צריכה להיות הבחירה שלו. חשוב להקשיב היטב לצורך ולסיבות של אישה שאינה רוצה ילדים או ילד נוסף. אחרי הכל, תהיה הסיבה אשר תהיה, זכותה לא לרצות להביא ילדים היא זכות בסיסית, ממש כשם שכך גם זכות הגבר.
כאשר אין הסכמה על הבאת ילד נוסף, יש הרבה על מה לדבר. ככל שיחסי הקרבה והתקשורת בין בני הזוג טובים יותר, וככל שהויתור ההדדי מתקיים מראש ביותר מישורים, כך תהיה נכונות רבה יותר לוותר זה לזה גם בתחום הזה, כדי למצוא את שביל הזהב או את שביל הכסף, או את חוט השני המחבר ביניהם שיאפשר להם להיות מוכנים להמשיך לאהוב זה את זו, למרות הוויתור.
ד"ר אורן חסון, טיפול זוגי ופרטני.
