בשביל דניאל טקלהיימנוט אין הר גבוה מדי
"מחוץ לרדאר": רוכב האופניים מאריתריאה ניפץ כל תקרת זכוכית אפשרית, ולא רק הפך לרוכב האפריקאי שחום העור הראשון בטור דה פראנס, אלא גם לראשון שלובש את החולצה המנוקדת של מלך ההרים. בימים אלו הוא קורע את ההרים בג'ירו האיטלקי
כל מי שביקר באירופה בחורף מכיר את התחושה הזו. לא משנה כמה הכנת את עצמך נפשית לכך, ברגע שאתה פוסע מחוץ לשדה התעופה, הקור תוקף אותך חזיתית, חודר מבעד שכבות הבגדים הרבות הישר לעצמות ופשוט משתק אותך.
ואם לכם הקור האירופאי המקפיא הוא חוויה לא קלה, נסו לחשוב איך מרגיש טקלהיימנוט (28) שחי כל חייו באפריקה הלוהטת ובגופו שלושה אחוזי שומן בלבד. ואכן, יותר מאי ידיעת השפה, ההבדלים התרבותיים והפערים המקצועיים מול רוכבי הצמרת, הקור היה האתגר הגדול ביותר של טקלהיימנוט כשנחת לראשונה בשווייץ כדי להגשים את חלומו הגדול ולהפוך לרוכב אופניים מקצועני מהשורה הראשונה.
הרומן של טקלהיימנוט עם האופניים החל עוד הרבה לפני אותו מרוץ קפוא בספרד. גם אם עד לשנים האחרונות לא רשמה הישגים בינלאומיים בתחום, באריתריאה, מולדתו של טקלהיימונט, רכיבה על אופניים הינה פופולארית ביותר. החיבור של אריתריאה עם האופניים הולך אחורה לימי הקולוניאליזם. הכובשים האיטלקיים הביאו למדינה האפריקאית אופניים עוד במאה ה-19 וב-1946 ייסדו את מרוץ הג'ירו דל אריתריאה. כיום אין סיכוי שתוכלו להסתובב בעיר הבירה אסמרה מבלי להיתקל בחבורות רוכבים בכבישים.
טקלהיימנוט החל לרכוב בגיל 10 יחד עם 11 האחים שלו. כבר מגיל צעיר הוא הפגין כישרון, גילה עניין רב בענף ועקב באדיקות אחר הטור דה פראנס בטלוויזיה. עם המון נחישות ועבודה קשה, טקלהיימנוט החל לבנות לעצמו שם כרוכב, תחילה בזירה האפריקאית. ב-2008, עוד לפני שמלאו לו 20 הוא זכה באליפות אריתריאה במרוצי כביש והתברג בעשירייה הראשונה באליפות אפריקה.
עד לשנים האחרונות אפריקה לא הצמיחה רוכבים בכירים. הסיבה העיקרית לכך היא כצפוי כסף. כל מי שצפה בריצות ארוכות, מכיר את הסיבולת האדירה של הספורטאים האפריקאים, תוסיפו לכך את מבנה הגוף של טקלהיימנוט המתאים לפעילות אירובית ממושכת (1.88 מ' על 71 ק"ג), ואת תנאי הגובה שבהם הוא התאמן באריתריאה ותקבלו רוכב אופניים בעל פוטנציאל רב. אלא שרכיבה מקצוענית היא ספורט לא זול שעיקר פעילותו באירופה, דבר המקשה מאוד על רוכבים המגיעים ממדינות אפריקאיות עניות.
המזל הגדול של טקלהיימנוט היה שבאותה אליפות אפריקה ב-2008 נכח מישל ת'זה הצרפתי, מאמן במרכז האופניים הבינלאומי, מרכז אימונים מתקדם של התאחדות האופניים בשווייץ שנועד להכשיר רוכבים הישגיים ממדינות נחשלות.
למרות שטקלהיימנוט לא היה המנצח הגדול באותה אליפות, ת'זה זיהה את הכישרון שלו והזמין אותו להתאמן בשווייץ. השנים הראשונות של טקלהיימנוט לא היו קלות ולא רק בגלל מזג האוויר. טקלהיימנוט אמנם התקדם מאוד מבחינה מקצועית וב-2010 כבר הוכתר לאלוף אפריקה במרוץ כביש ובמרוץ נגד השעון, אבל מנגד הוא התקשה לחתום על חוזה בקבוצה מקצוענית. רוכב אירופאי מקצועני מגיע לגיל 24, אחרי פחות או יותר חמש שנים בהן התחרה בין 70 ל-80 מרוצים בשנה. הניסיון המקצועי של טקלהיימנוט לעומת זאת היה הרבה יותר דל, מה שהקשה על קבוצות להמר עליו.
בנוסף, במהלך בדיקות רפואיות אובחנה אצלו טכיקרדיה, מצב שבו קצב הלב בזמן מנוחה גבוה מהקצב הנורמלי. היו כבר רוכבים בעבר שהקריירה שלהם נקטעה מסיבה דומה, אבל לא טקלהיימנוט. הרוכב האריתראי נשלח לניתוח בלוזאן והדהים את כולם בקצב ההתאוששות המהיר שלו, מספר חודשים אחרי הניתוח טקלהיימנוט כבר חזר לפעילות, וחודש לאחר חזרתו הוא הציג כושר שיא וסיים בעשירייה הראשונה בטור ל'אווניו.
בסופו של דבר ב-2011 הוא גם זכה להזדמנות המקצוענית שלו כשחתם בקבוצת GreenEDGE האוסטרלית בשכר מינימום של 33 אלף יורו לשנה. ב-2012 הוא חולל מספר היסטוריות מקומיות במדינתו. טקלהיימנוט הפך לנציג הראשון אי פעם של אריתריאה באולימפיאדה שלא בענף האתלטיקה. את מרוץ הכביש האולימפי בלונדון הוא סיים במקום ה-73. באותה השנה הוא היה גם לאריתראי הראשון אי פעם שמתחרה בגראן טור, אחד משלושת מרוצי הכביש היוקרתיים בעולם וסיים במקום ה-146 במרוץ הוואלטה הספרדי.
ב-2014 חל שינוי חשוב נוסף בקריירה של טקלהיימנוט כשחתם יחד עם בן ארצו מראווי קודוס בקבוצת MTN-Quhubeka הדרום אפריקאית (כיום היא נקראת Dimension Data), שחרתה על דגלה בין השאר קידום רוכבים אפריקאים. "בחרתי בקבוצה הזו כי היא קבוצה אפריקאית", הסביר טקלהיימנוט בזמנו, "אני חושב שהרכיבה האפריקאית נמצאת במצב טוב והדלת עבורה נפתחה".
החדשות הגדולות עבור טקלהיימנוט הגיעו ב-2015 כשקבוצתו נבחרה להיות הקבוצה האפריקאית הראשונה שתשתתף בטור דה פראנס. בכך, טקלהיימנוט וקודוס הפכו לרוכבים האפריקאים שחומי העור הראשונים שלקחו חלק במרוץ היוקרתי מכולם. אלא שטקלהיימנוט ממש לא הגיע לטור דה פראנס רק כדי לסמן וי. מול הרוכבים הטובים בתבל, הוא הציג לראווה את מה שלמד בגבהים האדירים של אריתריאה ובסיום הקטע השישי הדהים את העולם כשקיבל את החולצה המנוקדת המוענקת לרוכב המצטיין בקטעי ההרים.
"אני פשוט לא מאמין", הוא אמר נרגש לאחר קבלת החולצה, "החולצה המנוקדת הייתה חלום ילדות שלי. זה יום שלא אשכח לעולם וצעד גדול עבור הרכיבה האפריקאית. אני רוצה לעשות שינוי עבור הציבור האפריקאי". ההישג המרשים של טקלהיימנוט ששמר על החולצה המנוקדת עד לסיום הקטע התשיעי זכה להדים רבים ולסיקור תקשורתי נרחב. לפתע החלו להכיר בענף האופניים בפוטנציאל הגבוה של רוכבים אפריקאים. "תסתכלו על הרצים למרחקים ארוכים, כולם אפריקאים", אמר בראיין סמית', מנהל קבוצתו של טקלהיימנוט, "צריך פשוט רוכב אחד שיפרוץ כדי שהאחרים יראו שהם גם יכולים לעשות את זה".
באריתריאה טקלהיימנוט הוא כוכב-על ואחד האנשים המפורסמים במדינה, בחתונתו נכחו כ-3,000 אורחים. האדם היחיד באריתריאה שאולי זוכה לכבוד גבוה יותר מטקלהיימנוט הוא זרסנאיי טדסה, שבאולימפיאדת אתונה 2004 סיים שלישי בריצה ל-10,000 מ' והפך למדליסט האולימפי היחיד בתולדות המדינה.
בניגוד למקרי עבר של כדורגלנים אריתראים שניצלו את הקריירה שלהם כדי להימלט מהמדינה הרודנית והמושחתת, טקלהיימנוט דווקא גאה במולדתו ומקפיד גם היום לבקר בה ולהשתתף באליפות הלאומית. "אני מודע לאחריות המיוחדת שלי", הוא מסביר את נאמנותו הגבוהה למדינתו, "אני כבר לא הבחור שזכה באליפות אפריקה חמש פעמים, אלא הבחור שהשתתף בטור דה פראנס, החלום של כל רוכב. אני מקווה שבעתיד נראה עוד רוכבים אפריקאים בסבב המקצועני".
בימים אלו מתחרה טקלהיימנוט בג'ירו האיטלקי, גם כן אחד משלושת מרוצי הכביש היוקרתיים בעולם. ממש כמו בטור דה פראנס לפני שנתיים, טקלהיימנוט כבר הספיק ליטול באיטליה את החולצה הכחולה השמורה למטפס המצטיין. הוא החזיק בה במשך שני קטעים לפני שאיבד אותה ליאן פולאנץ' הסלובני.
לפני הקטע השמיני, הוא נמצא במקום השני בדירוג המטפסים. עם זאת, בדירוג הכללי הוא נמצא מאחור במקום ה-70, בן ארצו וחברו לקבוצה נתנאל ברהנה מצליח מעט יותר ומדורג 46. אלא שאת הישגיו של טקלהיימנוט אי אפשר למדוד רק במספרים ודירוגים, את השפעתו וחשיבותו אנחנו צפויים לראות גם בעתיד הרחוק, הרבה אחרי שיפרוש, כשיותר ויותר רוכבים אפריקאים ידוושו בפלוטון הצפוף במרוצים היוקרתיים ואולי אפילו יום אחד יעמדו על ראש הפודיום עם החולצה הצהובה. כל אותם כוכבים בעתיד יהיו אסירי תודה עבור הרוכב הנחוש שסלל להם את הדרך.
לפנייה לכתב/ת 
