חשיפה: הטיפול השערורייתי בסובלים מהפרעות אכילה בישראל
על פי נתונים שנחשפים לראשונה, עשרות נשים ונערות בישראל שסובלות מהפרעות אכילה מסכנות חיים נאלצות להמתין חודשים לאשפוז, או נשלחות למחלקות לא מתאימות בהן עלול להיגרם להן נזק רב. על אף תחנוני בתי החולים, משרד הבריאות סירב להקצות עד כה מיטות אשפוז נוספות. התוצאה, לדברי בכירים בתחום: "גם חולות וחולים שלא נמצאים בסכנת חיים מיידית סובלים מסיבוכים ומהשלכות רפואיות"
הגידול בשנים האחרונות במספר המאובחנים כחולים בהפרעות אכילה הוביל לזמני המתנה ארוכים במיוחד לקבלת טיפול בבתי החולים. על פי נתונים שהועברו על ידי משרד הבריאות לוועדה לביקורת המדינה בראשות ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד), ונחשפים כאן לראשונה, בבית החולים שיבא ממתינים כיום לקבלת טיפול תשעה ילדים ו־25 מבוגרים, בבית חולים הדסה חמישה ילדים ושמונה מבוגרים, ובבית חולים זיו בצפת ארבעה ילדים. בסך הכל יותר מ־50 חולים, מתוכם כעשרים ילדים. ההמתנה הזאת, אומרים המומחים, עלולה לגזור לפעמים את גורלם של הסובלים מהפרעות אכילה.
קראו עוד:
- השרים אישרו: אשפוז בכפייה לחולי אנורקסיה
"התמונה מורכבת", אומרת פסיכולוגית בכירה באחת המחלקות לטיפול בהפרעות אכילה בארץ. "יש רשימת המתנה ארוכה, זאת עובדה. יש גם הרבה מאוד חולים חוזרים, שמגדילים את רשימת ההמתנה לצד החולים החדשים. כשחולה נמצא במצוקה והוא פונה לעזרה — יש מומנטום לטיפול. אחת הבעיות החמורות במצבים כאלה היא שאם הקבלה לאשפוז מגיעה שלושה חודשים אחרי הפנייה — איבדנו את המומנטום ולעיתים גם את הנכונות של החולה לקבל עזרה. זו אחת ההשלכות המצערות של המצב".
לדבריה, בהפרעת אכילה יש דואליות גדולה כלפי הטיפול וההחלמה, ולכן על אחת כמה וכמה יש חשיבות גדולה לעניין המומנטום. "יכול להיות שבעוד חודשיים, כשתתפנה עבורה מיטה, היא כבר תהיה מחוברת לחלק שאומר שאין לה שום בעיה והיא לא צריכה עזרה".
השלכה קשה נוספת שנגזרת ממצוקת המקום קשורה להיבט הפיזי. "למחלה יש השלכות פיזיות ופיזיולוגיות קשות", היא מסבירה. "במצבים הקשים ביותר, כשברור שמדובר בסכנת חיים, ההמתנה תהיה קצרה הרבה יותר – האנשים יתקבלו תוך שבוע או מספר ימים, אבל עדיין הם ימתינו כי המחלקה שלנו תמיד בתפוסה מלאה. גם חולות וחולים שלא נמצאים בסכנת חיים מיידית סובלים מסיבוכים ומהשלכות רפואיות והם זקוקים לטיפול".
המספרים גדולים יותר
הפרעת אכילה מובילה לנזקים גופניים ונפשיים ועלולה להפוך למחלה כרונית שגורמת לנזקים חמורים. על פי הספרות הרפואית שיעור התמותה מהפרעות אכילה נע בין 10% ל־17% בקרב הסובלים ממנה. חוקרים רבים ניסו לחקור את ההפרעה במשך שנים רבות, אולם עד היום אין הסכמה בקרב הקהילה המדעית מה מקורה. מדוע החולים – ובעיקר החולות – מייחסים חשיבות רבה למשקל הגוף ולמראה שלהן ומדוע רבות מהן מסרבות ומתנגדות לקבל טיפול, יותר ממחלות נפשיות אחרות שבהן החולים משתפים פעולה בדרך כלל עם הצוות המטפל.
על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, למעלה מ־7 מיליון אנשים ברחבי העולם סובלים מהפרעות אכילה. הבעיה שכיחה בעיקר בגילאים 45־12, ובעיקר בקרב נשים. בישראל אין נתונים מדויקים על ממדי התופעה, משום שרבות מאלה שסובלות מהפרעות אכילה כלל לא פונות לקבל טיפול, ורבות מאלה שבחרו לפנות לטיפול מעדיפות לעשות זאת באופן פרטי.
על פי ההערכה מדובר בכ־50 אלף סובלות וסובלים מההפרעה לסוגיה: אנורקסיה, בולימיה, ועוד. בשנים האחרונות קיימת עלייה מתמדת גם בקרב אוכלוסיות נוספות שבעבר סבלו פחות מהתופעה, למשל גברים, חרדים, ערבים, עולים ממדינות אפריקה ואחרים.
על פי הנתונים של משרד הבריאות, שהועברו לח"כ קארין אלהרר, בישראל אושפזו בשנה שעברה 319 מטופלים במחלקות פסיכיאטריה בגלל הפרעות אכילה, מתוכם 114 במחוז המרכז. מדובר בעלייה משמעותית בהשוואה ל־2013, אז אושפזו 287 מטופלים. רשימת ההמתנה לאשפוז עומדת על קצת יותר מ־50 – כלומר כאלה שהגיעו למצב המחייב אשפוז אך לא נמצא להם מקום בבתי החולים.
"בפועל, המספרים של הממתינים לאשפוז גדולים הרבה יותר", מודה גורם במערכת הבריאות. "בשנים האחרונות יש הרבה יותר מודעות לנושא ופחות בושה, ולכן מספר האנשים שפונים לקבלת טיפול הולך וגדל, אבל מספר המיטות קטן ולכן זמני ההמתנה ארוכים מאוד".
לדבריו, זמן ההמתנה הממוצע הוא כשלושה חודשים, ויכול להגיע גם לחצי שנה (על פי נתוני משרד הבריאות מדובר בחודש עד ארבעה חודשים – ר"א). בתי החולים מנסים לתת מענה באמצעות טיפול במסגרות שלא כוללות אשפוז, אבל לא תמיד זה מספיק. בגלל מיעוט מחלקות ייעודיות להפרעות אכילה, או מחלקות פסיכיאטריות, שבהן פועל צוות ייעודי להפרעות אכילה, מתאשפזות חולות רבות במחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים ואינן מקבלות את מלוא הטיפול הנדרש.
"יש מקרים שחולות מתאשפזות במחלקות פנימיות שבהן הן עלולות להידבק במחלות", ממשיך אותו גורם, "ואחרות נאלצות להמתין בבית חודשים ארוכים, וכשהן כבר מגיעות לטיפול מטפל בהן צוות שאינו מספיק מיומן".
לדברי רופאים מומחים בהפרעות אכילה, לעיתים מאושפזות חולות אנורקסיה הזקוקות לטיפול ייעודי דווקא בטיפול נמרץ כללי. "היעדר טיפול מתאים להפרעות אכילה עלול להפוך את החולות לכרוניות, להפחית את סיכויי החלמתן ולהגדיל את סיכויי התמותה שלהן", אומר רופא בכיר שמטפל בהפרעות אכילה.
בפריפריה אין מקום
כמו בתחומים אחרים בישראל גם כאן בולט הפער בין המצב הקשה במרכז לבין המצב הקטסטרופלי בפריפריה. בצפון ובדרום הארץ אין מסגרות אשפוז ייעודיות לטיפול בהפרעות אכילה לחולות בוגרות, ואלה נאלצות להתאשפז רחוק ממשפחתן. בבית החולים זיו בצפת ובסורוקה בבאר־שבע, למשל, יש מחלקות רק לנערות, ולא קיים פתרון באזור עבור חולות מבוגרות יותר שהתמיכה מבני משפחתן – הורים, ילדים, אחים – יכולה לסייע להצלחת הטיפול.
במשרד הבריאות מכירים בבעיה, אך לא עושים די כדי לפתור אותה. ב־2011 הוסיף משרד הבריאות 8 מיטות לאשפוז נערות, ובדצמבר 2012 הוסיף 9 מיטות לאשפוז בוגרות, ובסך הכל בחמש השנים האחרונות נוספו 30 מיטות. במשרד הבריאות טענו שהתוספת נועדה לצמצם חלקית את משך ההמתנה לאשפוז, אבל זמני ההמתנה לא התקצרו כלל – בגלל העלייה במספר הבקשות לאשפוז.
מהנתונים של משרד הבריאות עולה כי בשנים האחרונות חל זינוק גם באחוז האשפוזים החוזרים. ב־2013 כ־43% מהנשים ששוחררו מבית החולים לאחר הפרעות אכילה חזרו לאשפוז; ב־2014 נרשמה עלייה לכמעט 48%, וב־2015 זינק שיעורן לכמעט 56%, כאשר בשנה שעברה נרשמה ירידה קלה בלבד, 55% בקירוב. כלומר, למעלה ממחצית הנשים שהגיעו לבתי החולים עקב הפרעות אכילה חזרו לאשפוז לאחר ששוחררו.
"לאחר שחרורן מאשפוז ממושך נזקקות החולות לשיקום, שמבוצע במסגרת מגורים משותפים בבית שיקומי למשך כשנה וחצי, בנוכחות אנשי צוות ותוך כדי קבלת טיפול מקצועי", אומר רופא מומחה בהפרעות אכילה. "בתים שיקומיים עשויים לחסוך בעלויות אשפוז יקרות ולהגדיל את סיכויי החלמתן של החולות. אולם יש מעט מדי מסגרות כאלה, ולכן הרבה מהנשים חוזרות שוב לאשפוז".
לדבריו, חסרות בארץ – בעיקר באזור ירושלים ובדרום – מסגרות שיקומיות לחולות כרוניות שיאפשרו להן לשהות בקרבת מקום מגוריהן בשלב השיקום הממושך, תוך השגחה רפואית זמינה. "כאשר אין מספיק מסגרות לטיפול באותן נשים – המשמעות היא שהן חוזרות לאשפוז", הוא ממשיך. "זה שמישהי שוחררה מאשפוז לא אומר שהיא החלימה. היא צריכה לעבור עוד דרך ארוכה עד להחלמה מלאה. למרבה הצער, בשנים האחרונות אנחנו רואים תופעה שיותר ויותר חולות חוזרות לטיפול. שווה להשקיע משאבים בהקמת הוסטלים ובכך לחסוך את העלות למערכת הבריאות באשפוזים חוזרים של סובלות מהפרעות אכילה".
בדיון שנערך בחודש שעבר בוועדה לביקורת המדינה בכנסת סיפרו נציגי בתי החולים כי ביקשו כבר לפני זמן רב להוסיף עמדות ומיטות לטיפול בהפרעות אכילה, אך כל הבקשות סורבו על ידי משרד הבריאות. "אמנם, קיים חוק המאפשר אשפוז בכפייה, אך החוק איננו מתיר הזנה בכפייה, ובהתאם לכך האשפוז הכפוי איננו יעיל", סיפרו הרופאים בדיון בוועדה. "לכן צריך להוסיף עוד מקומות שבהם ניתן לטפל באותן חולות, אחרת נראה בשנים הקרובות עוד אשפוזים, עוד תורים ארוכים, ובעיקר עוד נשים שלא מצליחות להחלים ולצאת מהמעגל של הפרעות אכילה".
יו"ר הוועדה, ח"כ קארין אלהרר, אמרה אתמול: "הנתונים מדברים בעד עצמם, והנושא הוזנח על ידי משרדי הממשלה. מצבם של אנשים שסובלים מהפרעות אכילה הוא קשה, לא רק בגלל שחצי מהם חוזרים לאשפוזים נוספים וזקוקים לסיוע לאורך זמן, אלא גם בגלל שיש קושי לחלקם להתאשפז ולקבל פתרון במחלקות הפסיכיאטריות בבתי חולים. הדיון שהתקיים בוועדה הבהיר כי מדובר בתופעה חברתית עמוקה מאוד שאסור להזניח אותה, וכי משרד הבריאות לא מנצל את התקציבים שהוקצו לשם כך. אין פתרון קסם ואין מענה אחד אחיד לכולם, אבל מערכת הבריאות נדרשת לחשיבה יצירתית ולייעול".
מערכת הבריאות הציבורית בישראל סובלת כבר שנים מתפקוד בעייתי. רק אתמול כתבנו כאן על המחסור ברופאים אונקולוגים, שגורם לכך שחולי סרטן רבים נאלצים להיעזר ברופאים שאינם מומחים או מיומנים בטיפול במחלה. גם במקרה של הפרעות אכילה מדובר בנזק ואף בסכנת חיים.
"זו מחלה קשה שמערבת פגיעה במערכות הגוף השונות", מסבירה הפסיכולוגית הבכירה באחת המחלקות לטיפול בהפרעות אכילה בארץ. "בחלק מהמצבים יש פער בין החוויה הסובייקטיבית של החולה – שמרגישה שהיא בסכנת חיים מיידית – לבין המציאות, כשמבחינה קלינית לא תמיד יש כזאת סכנה. משלא ניתן המענה המיידי, יש ערעור של האמון במערכת הריפוי. מעל לכל, אני חושבת שהבנות האלה נמצאות במצוקה מאוד גדולה, וכשמישהי מצליחה לפנות במצוקה אדירה בבקשה לטיפול ולא נענית – זה עוול. לבקש מחולה כזאת להמתין חודשיים ושלושה זה לא אתי. החולות נמצאות בסבל אדיר, וצריך לזכור שרשימת ההמתנה הארוכה והעומס משפיעים גם על משך האשפוז. העומס עלול לגרום לנו לומר למישהי 'סיימת את הטיפול, הגעת למשקל היעד, את צריכה לפנות את המיטה שלך לחולה הבאה'. הפרעת אכילה זו מחלה קשה שדורשת טיפול ממושך ורב־מערכתי. לומר למטופלת 'לכי הביתה, צריך לפנות מיטה' — זה נורא, גם אם מדובר בכורח המציאות".
הכתבה מתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
צפו: אנורקסיה יכולה להתפתח כבר בגילאי שנתיים
לפנייה לכתב/ת 
