עין אחת צוחקת ועין אחת בוכה / ד"ר לכדורגל
הדוקטור מציג שמונה נקודות לסיכום עונת 2016/17. הדבר המרכזי שבאר שבע צריכה לשמר, הקומדיה הטראגית של הפועל ת"א והקארמה של משפחת ניסנוב, הנורה האדומה שצריכה להידלק למכבי ת"א, התופעה המוזרה של קידום מאמנים כושלים, הפלייאוף חסר המשמעות, עצה טובה ליעקב שחר, תהייה על תפקוד המשטרה ודור חוגי כמשל
1. אלופה גב אל גב.
קודם כל באר שבע. נקודת האור של הליגה. לא רק שהפועל באר שבע שחזרה את ההישג ההיסטורי שלה משנות ה-70', היא עשתה זאת בצורה דומיננטית ביותר והציבה את עצמה, מבחינת נקודות, אחוזי הצלחה ועוד, לצד הקבוצות הטובות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. כל זה במקביל לקמפיין המצוין בליגה האירופית, עם שני ניצחונות על אינטר והעפלה לשלב הנוקאאוט.
ברק בכר הראה גם השנה כישורים טקטיים ומנטליים טובים מאוד, ובעזרת התמיכה מאלונה ברקת שלט היטב ב"חדר ההלבשה", ניווט בבטחה בין האגו של כל אחד מהכוכבים והשכיל להפיק את המיטב מכל שחקני הסגל. היציבות הזו של העניינים הניהוליים, הכלכליים והמקצועיים הם ללא ספק נכס יקר ערך ונדיר במחוזותינו, והיא הדבר העיקרי שעל המועדון לדאוג לשמר. על הבסיס הזה ועם מספר שינויים בסגל יש למה לצפות מהם בעונה הבאה, ואולי אפשר לפנטז גם על שלב הבתים של ליגת האלופות.
2. השקשוקה שנשרפה.
הסיפור של ההתפרקות הניהולית והערכית של הפועל תל אביב, שנגמר בירידת ליגה, מגלם את כל הרע שיש לכדורגל הישראלי להציע. לזכות הפועל יש לומר כי במשך השנים האחרונות נעשו שם כל המאמצים להביא את המועדון לרגע הזה. בקומדיה הטראגית הזו משתתפים שרשרת הבעלים והבעלויות של הקבוצה, אירועי האלימות הרבים מסביבה במעורבות של הקהל, השחקנים והמשטרה, וכמובן התנהלות אומללה אם לא פושעת של המינהלת, הבקרה התקציבית וההתאחדות, שאישרו ואיפשרו לכל הדבר הזה להתקיים.
יחד עם זאת, אם לרגע נניח בצד את ההחלטה שהתקבלה על גבי ה"שולחן הירוק" (צבע שמתאים לו להילקח בהשאלה מעולם ההימורים) להפחית תשע נקודות ממאזנה של הפועל ת"א, נגלה שחרף כל המהומה והבלגן, ולמרות כדורגל מזעזע, מבחינת התוצאות הפועל הייתה מצליחה להישאר בכיף בליגה. מה מזה אפשר ללמוד על הרמה של הליגה...
קארמה: ניסן ניסנוב, ששימש כחבר הנהלה בירידה הקודמת (והראשונה) של הפועל תל אביב לליגת המשנה ב-89', הוא אביהם של הבעלים הנוכחיים יצחק ושרון ניסנוב.
3. צרות בגן-עדן 2.
סרט ההמשך היקר, בכיכובם של מיץ' וג'ורדי, כשלצדם הופעות אורח של כוכבי המשנה: הגיאורגי העגום ארבלדזה ומר ליטו המסתורי, שנכשל לא פחות טוב מקודמו. ההבדל המרכזי הפעם הוא שאם במכבי תל אביב היו יכולים לראות את העונה הקודמת כמעידה חד-פעמית, הרי שהפסד האליפות העונה מהווה סימן אזהרה אדום.
גם עם התקציב הכי גדול בליגה, נראה שהקבוצה עדיין מתקשה להתאושש מהפרידה מערן זהבי. ולא, טל בן חיים הוא לא השחקן המתאים למלא את המשבצת הזו. מחזה מעניין העונה היה לראות את קרויף מפשיל שרוולים ויורד לספסל כמאמן. יכול להיות שהוא מבין טוב מאחרים איך לנצל את הסגל שהוא בנה? כך או כך, מכבי יצטרכו לחשוב לעומק מה עושים אם ברצונם לתפוס את באר שבע.
4. חילופי זוגות.
אחת התופעות המוזרות ביותר שצמחו בכדורגל שלנו היא השדרוג בתפקידים שמוצעים למאמנים שכשלו במשימתם הקודמת. בעונה הנוכחית התופעה התרחבה והתעקמה עוד יותר, עד כדי כך שעברה להיענות לחוקי הפיזיקה הקוואנטית. כיצד? ובכן, אם נאמץ את עיקרון "אי הוודאות" של הייזנברג (לא ההוא מ"שובר שורות"), נוכל להבין שאם למשל רואים את ניר קלינגר מופיע במקום מסוים בזמן נתון, ניתן לומר בביטחון רב שהוא כבר איננו שם יותר.
בונוס: תהילת עולם מובטחת למי שיצליח לענות נכון על השאלה: מיהו ברגע זה המאמן של אשדוד?
5. פלייאוף? אולי פלייסוף.
עבור מרבית הקבוצות, הליגה נגמרה כבר מזמן, רק שמישהו שם שכח לעדכן את הנוגעים בדבר. גם כך יש מעט מדי משחקים בליגה שמספקים כדורגל ברמה טובה לקהל, אז למה שלא נוסיף עוד כמה משחקים שמעניינים רק את המהמרים? בעצם, מלבד בית"ר ירושלים, שהצליחה לשפר עמדות ולתפוס את המקום השלישי, ובאר שבע ששמרה על הפסגה, שאר הקבוצות שיחקו על ריק.
בלט לרעה המקרה המוזר ובה בעת הכל-כך מאפיין של מכבי פתח תקווה, שבמהלך העונה שיחקה כדורגל חזק ויעיל ואילו בפלייאוף שבתה ממלאכתה לחלוטין, עד שלעתים נדמה היה כאילו כולם שם שותקו בידי בת קול מן המרומים.
6. ליקויים בבנייה ובמאורות.
במכבי חיפה הפלייאוף רק חשף יותר את עומק הבעיה. גם ללא אלמנט אמיתי של לחץ, ההופעות של הקבוצה היו נרפות ועלובות כל כך, עד שאלפי מנויים ששילמו עבור המשחקים עשו לעצמם טובה ונשארו בבית.
מה עוד ניתן לעשות שלא נעשה? מאמנים זרים ומקומיים באים והולכים כמו נוסעים בבת-גלים. הנה גם המנהל המקצועי הלך, הסקאוט ברח ורק שחר, מזעיף פנים ביציע, עוד נשאר. מחר שוב ידווחו על עוד פגישת קבוצה שבמהלכה הושמעו אמירות חריפות באוזני השחקנים.
להלן הצעה – יענק'לה, לך הביתה, תתפנה למשפחה, לנכדים. תישאר הבעלים אבל הגיע הזמן כבר להרפות, לשחרר את הפקק. שב ותגדיר תקציב, תקבע יעדים לשלוש שנים – תביא מנג'ר שיביא איתו את כל הצוות המקצועי (כולל הטבח, אם צריך), ושייקח גם אחריות על הנוער. תבוא לבקר מדי פעם, תראה מה הולך. ועוד אחת, בקטנה: שחרר מיד את כל הסגל.
7. מדינת משטרה?
אם כך, אז היכן הם השוטרים כשצריכים אותם? ככל הנראה נמצאים דווקא במקום בו אינם צריכים להימצא. חווית המשתמש של אוהד הכדורגל הישראלי רצופה ייסורים: אם אלה פקקי התנועה בנתניה, התורים (!) בקופות, האלימות והגזענות ביציעים או היציאה מדוחא תחת מטר של אבנים.
יש אמנם טעם רב ברצון להמעיט ככל האפשר בשימוש בשוטרים בתוך האצטדיונים, אבל מחוץ למגרשים זה כבר עניין שונה. שם יש בידי המשטרה את האחריות הבלעדית להגן על בטיחות הציבור ולשמור על הסדר. פעמים רבות, רבות מדי, למצער, זה אינו המצב.
8. פני הדור כפני החוגי?
ייתכן שחלק מהקוראים אינם מכירים את הרקע של דור חוגי ולכן אצטט מדף הויקיפדיה: "כדורגלן ישראלי המשחק בעמדת החלוץ בהפועל רעננה ובנבחרת ישראל הצעירה. בגיל 17 עבר חוגי לקבוצת הנוער של מכבי חיפה ובשתי העונות בהן שיחק שם זכה בשני דאבלים, כשבעונתו האחרונה היה מלך שערי ליגת העל לנוער. חוגי נכלל בסגל נבחרת הנוער לאליפות אירופה (2014) אליה העפילה הנבחרת לראשונה בתולדותיה, ואף כבש את השער היחידי של הנבחרת בטורניר. בסך הכל ערך 18 הופעות בנבחרת הנוער, בהן כבש שלושה שערים..."
מן הנתונים ברור שמדובר באחד התוצרים היותר מובחרים של כדורגל הנוער הישראלי. הציפייה הטבעית הייתה שכיום, בגיל 22, חוגי יהיה בין הכוכבים הבולטים בכדורגל הישראלי. בפועל הוא רחוק מכך. רמת הכדורגל האישית ויכולת קבלת ההחלטות שהפגין חוגי העונה מצביעות על עוד שחקן ישראלי ממוצע.
אבל חוגי הוא רק דוגמא אחת מתוך רשימה ארוכה מאוד שמעידה רבות ועגומות על מצבו העכשווי של הכדורגל הישראלי, וללא שינוי עמוק במחלקות הנוער, בוודאות גם על זה העתידי.
לפנייה לכתב/ת 
