הילד הוא האבא של סבא

שמי איל שחל. אני בן חמש עשרה. אני נמצא על הרצף האוטיסטי-תקשורתי. אני לא רוצה להתפאר, אבל יש לי בעיות שרובכם לא חולמים עליהן. אני דיספרקטי בכל הגוף ופירושו של דבר שאני מתקשה לתכנן פעולות. אני צריך ללמוד ולתרגל כל פעולה וכל צירוף של פעולות עשרות ואולי אף מאות פעמים, עד שאני מצליח לבצע אותן.

תוכלו להכיר אותי קצת יותר אם תקראו את הטור הראשון שלי.

לסבא ולי יש הרבה חיים והרבה מילים בינינו, כשאנחנו יושבים ככה, מול הים, ומחייכים זה לזה מבלי לומר מילה. הכל שמח כל כך. אנשים צוחקים, מדברים בקול רם. קרני השמש מרצדות על הגלים. מול הים, אין יותר מלחמות, אין יותר זכרונות. רק פירורי כעך על השולחן. כף יד מגוידת מול כף יד דיספרקטית.

לטורים הקודמים:

אמא יקרה, זכותך וחובתך להאמין

סרט משפחתי - מנקודת מבטו של נער עם אוטיזם

איך טווים אהבה מכל זה

סבא שלי הוא כמו הילד שהייתי: עצוב, בקושי מדבר, פוחד מהעולם. העולם מהיר כל כך, אנשים עוברים בחטף, אומרים משהו. שפתיהם נעות. אתה שומע ומבין רק מילה או שתיים. אתה לא בטוח מה הם רוצים ממך.

אני גם כמו הילד שהיה סבא. כשהוא מחייך חיוך חמוד, חיוך שובב, אני מזהה את החיוך שלי. הוא מחייך ככה בכל פעם שהוא רואה אותי. ברור לשנינו שהוא אוהב אותי. סבא בהחלט מנסה להיות במיטבו.

אני מתכופף ומנשק אותו בפדחת. לפעמים מלטף את כתפו.

"תיזהר על סבא", אומרת אמא.

אני מאוד נזהר. אני אמעד על כל אחד אחר, אבל לא על סבא. סבא עלול להישבר.

אני רוצה לעטוף אותו באהבה. להגן עליו מהעבר ומהעתיד, ממלחמות שהיו, מפגעי הזקנה. מכינויים רפואיים שנודף מהם קור לא אישי ולא אנושי.

אני רוצה לומר לעולם: עזוב אותו! הכאבת לו מספיק. מרוב פגזים הוא לא שומע. המתים כבר צערו אותו כל כך עד שהוא שוכח שגם החיים צריכים התייחסות.

אני יודע שהחיים מזמנים לעתים מלחמות. למרבה הצער, עכשיו גם הגוף שלו הכריז עליו מלחמה.

שנינו קוראים עיתונים. גם נכים וגם קשישים מופיעים במדורים מסוימים מאוד. לא נעים. פעם חשבתי שרק בחברות קדומות שחיו בתנאים הישרדותיים שלחו נכים וקשישים מחוץ לבית ומחוץ לקהילה, ולעתים גם למותם. תמיד הייתה סיבה. הם היו פיות רעבים שלא תרמו למאמץ העבודה או המלחמה.

"סבא מחכה כבר שנים להפוגה של חיים בתוך המלחמות". איל שחל

מאז כבר למדתי ש:

א. הניאנדרטלים, שחיו בתנאים קשים יחסית לימינו, דווקא שמרו על החלשים שביניהם. יש עדויות ארכיאולוגיות לכך.

ב. דווקא אנשים שחיים בחברת שפע חווים את נוכחות החלשים כפגיעה באיכות חייהם. במיוחד כשנופל עליהם נטל הטיפול.

מצד שני, אנחנו חיים במדינה שבה אין פתרונות טובים מדי לטיפול מחוץ לבית. מובן שאם תשאלו את האדם עצמו, הוא יגיד לכם שככל שזה אפשרי הוא מעדיף להיות בבית. לא תמיד זה אפשרי.

אני מודע לעובדה, שבגילי אני השקעה שמתחילה להחזיר את עצמה, אבל סבא אולי לא אטרקטיבי באותה מידה. שוב, זה לא עניין אישי. במציאות שלנו, ערך הנכס יורד ככל שהוא מתבגר. מוזר שלרוב אין כל ערך או הערכה לנשמה שמאכלס הגוף המזדקן. זה בטח כי כולם נשארים צעירים לנצח.

"סבא", אני נשבע בשקט בלב בעודי מלטף אותו, "אני אלחם בשבילך כמו שנלחמים עליי. אני אשמור עליך מכל משמר. בינתיים, אל תפחד בבקשה. מיד אלטף את ראשך ואשיר לך את מה שלמדתי לבר המצווה:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."

איל מלווה על ידי צוות המורכב ממורה אישית ומטפל פרא רפואי באמצעות מוזיקה, מטעם קדימה מדע (חברה לתועלת הציבור) המפעילה עבור משרד החינוך את תכנית 'שלבים'​ לחינוך ילדים חולים או מרותקים לביתם.​