זכות העמידה בבג"ץ: קירוב דעות בין שקד לשופטי העליון
מצד אחד, השופטים כורעים תחת עומס העתירות המוגשות. מצד שני, שרת המשפטים רוצה להצר את צעדיו של בית המשפט. התוצאה: תמימות דעים על הצורך להגביל את האפשרות לעתור לבג”ץ
הברית הנדירה, שלכל צד יש את סיבותיו שלו לתמוך בה, מתגבשת בנושא צמצום זכות העמידה בבג”ץ, כלומר הגבלת האפשרות להגיש עתירות. מבחינת השופטים מדובר בדרך להפחית את העומס הבלתי אפשרי, ומבחינת איילת שקד מדובר בעוד דרך להגשים את האג’נדה שלה בנושא צמצום השפיטות והצרת צעדיהם של השופטים.
זכות העמידה בבג”ץ הורחבה מאוד בעשורים האחרונים, בעיקר בתקופתם של נשיאי בית המשפט העליון מאיר שמגר ויותר ממנו בעידן אהרן ברק. הם קבעו שלא רק מי שנפגע מעניין כלשהו יכול לעתור לבג”ץ, אלא גם מי שאין לו שום נגיעה לעתירה. הרחבת הזכות הייתה תמיד נתונה במחלקות, אבל מאז ועד היום איש לא העז לפגוע בזכות, בעיקר מחשש לפגוע בעצמאות בית המשפט העליון.
אלא שבשנים האחרונות שטף העתירות המוגשות של בג”ץ הפך לבעיה של ממש. בצד העתירות הענייניות והחשובות מוגשות עתירות סרק רבות, עתירות קנטרניות ועתירות שכל תכליתן לפגוע ביריבים פוליטיים. שופטי בית המשפט העליון, שכורעים תחת העומס, היו רוצים שתהיה להם היכולת לסנן בעצמם את העתירות ולהחליט מה ראוי לדיון ומה לא, כפי שנהוג בארה”ב למשל.
החשדנות הטבעית הקיימת בין השרה לנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור מונעת בינתיים מציאת נוסחת פלא רשמית, אבל הניבה הסכמה שבשתיקה על כך שהשופטים הם שיסננו את העתירות. הסכמה זו מונעת בינתיים קידום יוזמות חקיקה שיגבילו את בית המשפט, וכפועל יוצא יעוררו מהומה בזירה הפוליטית.
בראיון לביטאון לשכת עורכי הדין בשבוע שעבר אמרה שקד: ”לצערי הרב בעשרים השנים האחרונות מדינת ישראל מידרדרת עם עודף רגולציה ומשפטיזציה. כשמדברים על משילות, לא אחוז החסימה ולא כל גורם אחר מפריע ליישום מדיניות בצורה מהירה. מה שמפריע זו המשפטיזציה הנוגסת בכל חלקה טובה כאן. הבעיה היא שהכול שפיט, וכל פעולה מִנהלית זקוקה לאישור של יועץ משפטי ונמצאת תחת מתקפה בבג"ץ. כל זה מסרבל מאוד את המערכת.
“חלק מהתרבות הישראלית הוא לעתור לבג"ץ על כל דבר. התופעה הזו היא תוצאה ישירה מכך שבית המשפט פתח את שעריו לכל דבר ועניין. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר. גם כמות עורכי הדין הגדולה לא מועילה. אם בעבר היה ברור לכול שישנם דברים שמתבררים מחוץ לכותלי בית המשפט, היום הכול מגיע לשם. משתמשים גם בבית המשפט העליון כפלטפורמה פוליטית. העובדה, למשל, שאלדד יניב עותר נגד היועץ המשפטי לממשלה בתיק תלוי ועומד שעדיין מתנהל, אומרת שהוא מנצל את בג"ץ כדי להביע עמדה פוליטית.
“צר לי שבג"ץ משתף עם זה פעולה. בעיניי עתירות כאלו היו צריכות להידחות מיד על הסף. לא הכול שפיט ולא מלאה הארץ משפט. יש עניינים ביטחוניים וכלכליים, שהמקום שהם צריכים להיות מוכרעים בו זה לא בבית המשפט אלא הכנסת והממשלה”.
כשנשאלה מי יקבע מה שפיט ומה לא השיבה: "נכון להיום השופטים קובעים. הם פתחו את השערים לכל אחד ובכל עניין. אני חושבת שנכון יהיה לצמצם בצורה מסוימת את זכות העמידה, והכי טוב יהיה אם השופטים יעשו זאת בעצמם".
ומה יהיה אם לא יעשו זאת? ”זה עניין שנבחן כרגע, ואני עדיין לא רוצה להביע עמדה בנושא. אני כן יכולה לומר שהכי טוב היה אם השופטים יעשו זאת בעצמם. כפי שהם פתחו את השערים, הם צריכים במובן מסוים קצת לצמצם וקצת לסגור. וכן, אם זה לא קורה יכול להיות שהכנסת צריכה להתערב, ואני, שוב, לא נוקטת עמדה בכל הנוגע לדרך שבה הכנסת צריכה להתערב. דבר אחד ברור: הכיוון הוא שצריך לצמצם את מעורבותם".
כמו שקד, גם שופט בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לשעבר מני מזוז סבור שבישראל נעשה שימוש יתר בכלים משפטיים כאמצעים לניהול מאבקים ציבוריים ופוליטיים. ברב שיח שנערך לפני כמה חודשים לרגל הוצאת ספרו של פרופ' ברק מדינה, "דיני זכויות האדם בישראל”, אמר מזוז כי “התחושה, שאינה מנותקת מהמציאות, היא שכל מחלוקת ציבורית-פוליטית מנותבת כמעט מידית לזירה המשפטית, בין בדרך של פניה ליועץ המשפטי לממשלה ובין בעתירה לבג"ץ, גם כאשר המאבק המשפטי אינו הזירה המתאימה. זו תופעה שאין לה כנראה אח ורע במדינות אחרות, בהן גם כשמאבק מגיע לזירה המשפטית, הדבר בא לרוב לאחר ובנוסף למאבק ציבורי-פוליטי. רבות מהעתירות הציבוריות מוגשות על ידי חברי כנסת וסיעות בכנסת - גורמים שיש להם זירה טבעית אחרת לנהל את מאבקיהם".
לדברי מזוז, מחיר המשפטיזציה של המאבקים הציבוריים-פוליטיים הוא החלשה וניוון של מנגנוני הביקורת הציבוריים, יצירת ניכור בחברה כלפי מערכת המשפט ופגיעה בנושא זכויות האדם, המזוהה עם מערכת המשפט. זאת, משום שענייני זכויות אדם עולים כמעט באופן בלעדי אגב הליכים משפטיים, ועל כן נתפסים כעניינה הפרטי של מערכת המשפט ולא כערך חברתי-דמוקרטי בסיסי.
מזוז לא מציע למערכת המשפט להפסיק לעסוק בנושא זכויות אדם כמובן, אבל לדבריו “אין אנו צריכים להתעלם מהמציאות בה אנו פועלים, ועלינו למקד את המאבק בסוגיות ליבה אמיתיות של הגנה על זכויות אדם וערכים דמוקרטיים, ולא להיגרר אחר מאבקים בנושאים איזוטריים או נושאים בהם המהות האמיתית של המחלוקת אינה שאלה משפטית או סוגיה של שלטון החוק או זכויות אדם. לא כל נושא מצדיק מאבק חזיתי מול המערכת הפוליטית. בית המשפט מוצף בעתירות ציבוריות, בכל נושא אפשרי, על ידי חברי כנסת, עורכי דין וארגוני זכויות, שמנסים כולם לאתגר ולעתים למתוח את הגבולות בנושאים בהם הגבולות הקיימים אינם יציבים. כבית משפט, עלינו לראות את התמונה הגדולה ולהגדיר את המאבקים שראוי לנהל ואת אלה שלא נכון לנהל”.
לפנייה לכתב/ת 
