ביקורת סרט - "המילה האחרונה": כשהגיבורה הראשית בלתי נסבלת
ניכר כי "המילה האחרונה" בכיכובה של שירלי מקליין מתכתב באופן ישיר עם דמותה של השחקנית, שבשנים האחרונות מתויגת בהוליווד בתור המטורללת התורנית. אך למרות הניסיון לתת לה את הכבוד המגיע לה, התוצאה מרובת פגמים, קלישאתית ואף מדיפה ניחוח גזעני
הקריירה הקולנועית של שירלי מקליין החלה לפני 62 שנים ב"מי רצח את הארי?" של אלפרד היצ'קוק וכעת מגיעה לסרט סיכום חיים – "המילה האחרונה" ("The Last Word"). מקליין לא רק משחקת בתפקיד הראשי אלא נדמה כי הסרט נוצר במחשבה על הצדדים הלא מחמיאים בדמותה של השחקנית הראשית - מי שחיה את חייה בדרכה, אתגרה אנשים מסביבה, והייתה מקור למספר לא מבוטל של התבטאויות בעייתיות וביזאריות.
זהו סרט שכולו מכרכר סביב השחקנית הראשית ומנסה לתת לה את הכבוד המגיע לה. הוא מציג דמות לא חביבה, ולא מצליח להסביר מדוע אנחנו – או דמות כלשהי בעולם הבדיוני – אמורים ללמוד לחבב אותה. הוא מושתת על נוסחאות ומשתמש בהן באופן לא זהיר ולעתים אף מפתיע בחוסר רגישותו. האיזון שאמור להיות בסרט בין רגש והומור לא עולה יפה, ולכן הצפייה בו הופכת למייגעת.
מקליין נודעה בשרשרת המאהבים המפורסמים שהיו לה בעודה נשואה (לא היה ניתן לצפות לפחות מכך מאחותו של וורן בייטי). יחסיה עם פרטנרים למשחק היו לא אחת תחרותיים ועוינים (דברה וינגר, טיפוס לא פשוט בפני עצמה, שיחקה מולה ב"תנאים של חיבה" והביעה את זעמה בנפיחה שכוונה לפניה של מקליין). וכמובן, עיסוקה בתופעות על-טבעיות, גלגולי נשמות ומפגשים עם עב"מים שהפכו אותה למלכת המטורללות של הוליווד. כשהיא טענה שהכלב שלה טרי הוא גלגול של האל המצרי אנוביס – זה היה מצחיק. כשלפני שנתיים היא הציגה את התאוריה שלפיה קורבנות השואה כיפרו על חטאיהם בגלגולים קודמים ואיזנו בכך את הקארמה – הצחוק גווע.
בלי קשר להגותה של הגברת מקליין, לא ניתן להתעלם מהקריירה המפוארת שלה. "המילה האחרונה" נפתח במונטאז' המשתמש בתמונות מילדותה ומחייה של מקליין המבססים את עברה של הדמות הבדיונית הארייט לאולר. הארייט הקימה וניהלה חברת פרסום מצליחה והטילה מורא על העובדים כמו גם על בני משפחתה. כעת, לאחר שפרשה מחייה המקצועיים, היא חיה לבדה בביתה הגדול והמטופח. הקשר שלה עם הבת אליזבת (אן הייש) נותק לפני שנים, וכך גם עם הגרוש שלה אדוארד (פיליפ בייקר הול), האדם היחידי שמוכן לומר דברים בזכותה.
עוד ביקורות ממדור הקולנוע של ynet :
קינג ארתור: אגדת החרב
בתחילת הסרט אנו פוגשים דמות משועממת ומדוכאת. בהיותה קונטרול פריק היא מתקנת את עבודתם של הטבחית והגנן ומיד משתלטת על המלאכה ומבצעת אותה בעצמה. היא שותה יין בארוחת הערב ומקנחת בכמות לא זהירה של כדורי שינה, אקט שמוביל אותה לבית חולים ומעלה חשד מוצדק כי ניסתה להתאבד.
הספד שמופיע בעיתון המקומי על אישה שאותה הארייט הכירה מעלה במוחה רעיון. את ההספד כתבה אישה צעירה בשם אן שרמן (אמנדה סייפריד) והוא כולל עדויות נלהבות על אודות מעלותיה של המנוחה - עדויות שהארייט יודעת היטב עד כמה הן רחוקות מהאמת. היא ניגשת למערכת העיתון ודואגת למנות את אן לכותבת ההספד שלה בעודה בחייה, וזאת כדי שתוכל לוודא כי היא זו שתחזיק ב"מילה האחרונה" על אודות דמותה.
אן יוצאת לסבב מפגשים עם אנשים שהכירו את הארייט. כצפוי, התגובות רחוקות מלהיות נלהבות. ההפתעה הלא סבירה מתגובות אלו מובילה למהלך העלילתי שבו אן תתלווה להארייט ותלמד להכיר אותה מקרוב. אן, בהיותם אדם חסר ביטחון המכלה את ימיו בכתיבת הספדים על מעשיהם של אחרים, תזכה ללמוד שיעורים באסרטיביות מהאישה הדעתנית. אך מטרתו העיקרית של המסע היא לחשוף את הצופים לקסם הקיים מתחת לפני השטח הבלתי חביבים של הארייט.
דוגמה מובהקת לבעייתיות של הסרט מצויה בשותפה השלישית למסע. ברנדה (אנג'וול לי דיקסון) היא ילדה שחורה ששירותי הסעד מטפלים בה. הארייט פחות או יותר לוקחת את ברנדה משירותי הסעד - בלי שאלות ובלי בעיות - בהכריזה שהיא פורשת עליה את חסותה. הילדה השחורה מעוצבת כסוג של הפרזה מלאכותית של קסם אישי מחוצף (תכונת האופי המכונה "Sassy") – מעין "האני בו-בו" שחורה. מטרתה לשמש הפוגה קומית ולהוכיח כי האישה הישירה שהסתכסכה עם בתה יכולה להפגין רגש חיבה כלפי ילדה שחורה וענייה. השימוש במיני-מג'יק-ניגרו מיושן להפליא ומדיף ניחוח הגובל בגזענות.
המסע של שלוש הדמויות הוא קולב לא משכנע שעליו נבנות סצנות המיועדות להציג את הצדדים החיובים של הארייט. למשל, הסצנה שבה היא הופכת לדי.ג'יי בתחנת רדיו היפסטרית וכובשת את אנשי התחנה באמצעות הפלייליסט המגניב שלה. וגם כשהסרט מגיע לסצנה שאמורה לתפקד כשיא – המפגש בין האם והבת המנוכרות – זה מסתכם בסצנה מוזרה למדי שרק מדגימה עד כמה הדמות של הארייט לא ממש השתנתה.
את מקליין אפשר להעריך כשחקנית (גם בסרט זה) חרף כל מגרעותיה כאדם. אבל הארייט היא, בסופו של דבר, לא מקליין, וההערכה לשחקנית לא מצדיקה התעלמות מפגמיו המרובים של "המילה האחרונה".
