אומר שלום לגן עדן: פרידה מכריס קורנל
מהטקסטים הפסימיים בשירים ועד להתייחסויות לדיכאון ולהשפעה ההרסנית של אלכוהול ("אין לי נטייה התאבדותית, פרט לכשאני שותה"). בצל הידיעה על התאבדותו בתלייה של סולן סאונדגרדן, רמזים לאורך הקריירה שלו מעידים: כריס קורנל הכין אותנו למותו כבר שנים. עמי פרידמן נפרד מאיש עם גיטרה וקול ענק
הדיווחים על התאבדותו בתלייה לא משאירים מקום לספק, וההבנה הקודרת אט אט מחלחלת: מותו של כריס קורנל, מסולני הרוק הגדולים של זמננו, היה צפוי בערך באותה מידה שבא משומקום. פרדוקס אומנם, כן, אבל גם קורנל עצמו היה איש של ניגודים. וממש כפי שאיש לא ציפה שסולן סאונדגרדן יהיה השם הבא ברשימת אגדות המוזיקה שהזדכו על הגיטרה והקלישאות, יהיה זה הגיוני לטעון שכבר שנים שקורנל מכין אותנו למותו, בין אם הוא היה זה שזימן אותו באופן אקטיבי, ובין אם כתוצאה מרצף התרחשויות שפשוט קרו - מעיין היצירה של המוזיקאי מסיאטל תמיד נצבע מי קדרות ואבדון שחורים.
הופעתו האחרונה של קורנל - שעות לפני ההתאבדות
אלמנתו של כריס קורנל: "הוא לא היה מכאיב לילדינו בנטילת חייו"
רשמית: כריס קורנל התאבד בתלייה
שיר פרידה: להיטיו הגדולים של כריס קורנל
על הופעתו האחרונה של קורנל בישראל
"All I see is doom and gloom", שרו הרולינג סטונס לא מזמן, בשורה שהיטיבה לתאר דווקא את תכני סצנת הגראנג' ההיא מתחילת שנות ה-90', שהייתה מעט מדומיינת, יש שיגידו, אבל גיבוריה נחשבו (אם מניין המתים שבהם הוא אינדיקציה) לאפלים, הדיכאוניים והאובדניים שבסצנות הרוק המיינסטרימיות.
כן, הרוקרים של אל-איי ידעו כמה אבדות בעצמם, אבל כל עוד ניקי סיקס, טומי לי או כל חברי גאנז אנ' רוזס לדורותיהם עדיין בחיים, יוצאי סיאטל וגרורותיה עוד מובילים את רשימת הנופלים. בין אנדרו ווד, קורט קוביין, ליין סטיילי וסקוט ווילנד (אף שהאחרון ולהקתו, סטון טמפל פיילוטס, נחשבו - לפחות גאוגרפית - לחריגים שבחבורה) - כריס קורנל מתמקם בנוחות, מותיר את אדי וודר כסולן היחיד ששרד מהקבוצה ההיא. ולחשוב שקורנל בכלל העדיף את הביטלס.
אלו היוו השראה תמידית עבור המוזיקאי, שיש מי שהגדיר בעבר את הלהקה שהוביל כשילוב מוצלח בין הרביעייה מליברפול לבין בלאק סאבאת'. בתקופה בה שקיעתו של ז'אנר ההייר-מטאל המפונפן והנפוח רק החלה, סאונדגרדן ניגנה את צלילי האשכבה של הגלאם לרקע תותחים רועמים של דיסטורשן שמן. בעודם מנסים להתכחש לנטייה לשבצם בקטגוריית המטאל, הם שרו על שבירת כלובים, אהבות מדממות, ורגעים בחיים שקוראים לך לשקוע.
ועדיין, לא ניכר היה שהזמר, שהיה אמון על חלקם הגדול של הטקסטים של להקתו, ראה לנגד עיניו אפשרות של מוות. לפחות לא שלו. "בוומבלי ראיתי אדם מת ומושב לחיים", נזכר פעם בזמן בו ליווה יחד עם סאונדגרדן את סיבוב ההופעות הכאוטי של גאנז אנ' רוזס, "הוא היה בחור שמן, ענק, ובזמן שהוא שכב מת הוא השתין במכנסיו. פרמדיקים הקיפו אותו ודפקו על חזהו, ואחד מהם חבט בו ממש חזק. הוא התעורר באגרופים מונפים. אני זוכר שחשבתי לעצמי 'אני לא אוהב את מה שקורה פה'".
אבל "Superunknown", אלבום ההצלחה המיינסטרימית הראשון של הלהקה, וזה שפוצץ אותה על העולם עם הלהיט הנטחן "Black Hole Sun", היה רווי כולו טקסטים על שנאה עצמית, דבר שקורנל למוד הדיכאונות הבין בו דבר או שניים. "Fell on Black Days", "Let Me Drown", "The Day I Tried To Live" - לא בדיוק אסופת שירים צוהלת, ולכו תמצאו היום אלבום פופולארי שנמכר בכמויות כאלה ומסתיים בשיר כמו "Like Suicide". גם "Blow Up The Outside" העוקב מ-1996 לא ממש היה מופת לעליצות, כמשתמע משמו. לצד היותו הצליל ששמיעה להקה בתהליכי גסיסה, היה זה אלבום הפרידה של סאונדגרדן, והאופן בו הפגיש קורנל בין מרה שחורה ונייר. יותר משרצה לפרק את הלהקה שלו, הוא רצה לפוצץ את העולם החיצון.
"אני חושב שכולנו נושאים נטייה לדיכאון, אבל רוב האנשים מסווים אותה", אמר באחת הפעמים בהן התייחס לדיכאון - חבר שהלך עמו דרך ארוכה יותר מקים ת'איל. "ודיכאון יכול להיות דבר מאוד מעורר השראה. לפחות עבורי... בואו נודה בכך - החיים הם עניין די מסובך".
והם המשיכו להיות מסובכים גם ב-"Euphoria Morning", אלבום הסולו הראשון שלו (ובואו נתעלם מהגופייה והתספורת המלוקקות. כן, הבנו. אתה חתיך. כלומר, היית), וגם בזמן שלו עם אודיוסלייב - תקופה שהביאה אלבום מצוין, כמעט קלאסי במונחי רוק עכשווי, הולידה עוד שירים בינוניים ובעיקר עימתה אותו עם הרגלים רעים. קורנל לא היה מלאך, בטח לא שטן, אבל יש מי שמוכן להישבע שכך נשמע קול שמיימי - תכונה נדירה בעידן מוזיקלי בו המפיק שולט.
וזה הסביר את הכעס של המעריצים עם יציאתו של "Scream", אלבום הסולו השני שלו מ-2009, בו הפקיד את שיריו בידיו של טימבלנד, מהמפיקים שהגדירו את הסאונד הפופי של תחילת-אמצע שנות האלפיים. זה היה כישלון מפואר שהביא עליו לא מעט כעס, והוא התגונן ושלף טיעון מנצח: אמן צריך לנסות כל הזמן; לחדש, להתחדש. גם אם הבגדים החדשים לא הולמים אותו לגמרי. בארץ, למרבה המזל, בהופעה המצוינת שהעניק בגני התערוכה באותה השנה בביקורו הראשון כאן, השירים כבר בוצעו בעיבודי גיטרה. קורנל נראה היה שמח אז, בתקופה טובה. מנופף לאישתו מאחורי הקלעים, נתלה על עמודים בחום של יוני הישראלי.
נסיוני, פופי ודי נורא. "Part of Me" מתוך האלבום "Scream" מ-2009
"אם אתה מדוכא מספיק זמן, זו כמעט נוחות. מצב תודעתי שהשלמת איתו בגלל שאתה מצוי בו כל כך הרבה זמן", אמר אז, והסביר את הרוח האופטימית החדשה במפרשיו. "אבל אף פעם לא הרגשתי שאני חייב להיות בדיכאון או עצוב כדי לכתוב שירים". הוא דיבר שם על חיי המשפחה החדשים שמצא, שהרימו אותו מהחולות הטובעניים העמוקים בהם היה נוהג לשקוע. "עכשיו, עם אשתי והילדים שלי", סיפר, "אני לא נופל לתוך דיכאון עוד. ואני נהנה כפי שלא נהניתי בחיי, מבחינה יצירתית".
באותן שנים גם החל את מה שהפך להיות מסורת הופעות הסולו שלו. אדם אחד עם גיטרה, לבד על במה. שר שירים מהרפרטואר העשיר שלו, וכמה של אחרים. רק נסו להאזין לגרסה שלו ל-"Nothing Compares To You" של שינייד אוקונור, קאבר לקאבר אם תרצו. הגרסה המקורית הייתה שייכת לפרינס, לזכרו ניגן קורנל את השיר רק לפני שנה. ובהצלחה עם הצמרמורת.
עם ההופעה הזו הגיע לארץ יותר מפעם אחת, האחרונה הייתה לפני שנה בדיוק. וכל מי שנכח בה יספר לכם שגם 20 שנה אחרי שיאו, קורנל הוא מספר סיפורים לא רע בכלל. והעובדה שכבר חצה את קו גיל ה-50 לא הפכה אותו לווקליסט פחות טוב. איש אחד עם גיטרה וקול גדול. והיו גם הרמזים המטרימים, הציוצים המבשרים.
עשור וחצי לאחר שהתפרקה, סאונדגרדן שבה לפעילות, יצאה לסיבוב הופעות והקליטה אלבום ראוי, איתו ביקרה גם בישראל ב-2014. כשנשאל קורנל מה השינוי המשמעותי ביותר בסאונדגרדן המאוחדת, הצביע על העדרם של בקבוקי ג'ק דניאלס או בירה בסביבה. "אין לי נטייה התאבדותית, פרט לכאשר אני שותה", אמר בעבר. "לכן אנחנו לא שותים בו זמנית. אחרת אין מי שיסיע אותנו הביתה".
האלבום האחרון שהוציא, בספטמבר 2015, "Higher Truth", נחשב להצלחה אמנותית ראשונה מזה לא מעט שנים. פופית מספיק כדי להתחבב על ההמונים, אבל כזו שגם החובבים הוותיקים יאהבו. קורנל, יעידו מעריציו, היה בתקופה טובה, עם שיר חדש שיצא במרץ האחרון, והודעה על סיבוב הופעות צפון אמריקני חדש לסאונדגרדן. רק בחודש שעבר הוא התארח בתוכנית הלילה של ג'ימי פאלון.
גיטרה, במה וקול גדול. ומסור ד"ש לגן עדן
"הבעיה היא שאף אחד לא יודע מהו דיכאון ממוצע", אמר כשהתייחס לשוני בין הנטייה הטבעית לדיכאון לבין יצר התאבדותי. "קשה למצוא את ההבדל. אתה חושב שלמישהו יש דיכאון ממוצע, וברגע הבא הוא תלוי על חבל".
