ביקורת סרט: "7 דקות אחרי חצות": פנטזיה אנושית מרגשת
לטלטל צופים צעירים עם תכנים קשים לצפייה, זה קל. לגרום להם לעבור חוויה רגשית ומשמעותית עקב כך, זה האתגר האמיתי. "7 דקות אחרי חצות" מצליח לעשות זאת בכישרון רב - מדובר בפנטזיה קודרת ומקורית על ילד מתבגר שמתמודד עם אמו חולת הסרטן בעזרת עץ מפלצתי שקם לתחייה בלילות
"7 דקות אחרי חצות" ("A Monster Calls") הוא פנטזיה לילדים שנעשתה בכישרון לא מבוטל, ומעזה לגעת בנושאים קודרים. הסרט מסוגל לרגש מבוגרים, אך נדמה כי יהיה בעל ערך מיוחד לצופים בסוף גילאי הילדות ובתחילת הבגרות - אלו המתחילים לגבש תפיסת עולם מורכבת, והכרה, שלעיתים אינה פשוטה, באמיתות החיים.
זהו עיבוד לספרו של פטריק נס, אך את הרעיון שבבסיסו הגתה סופרת הילדים הבריטית סיובאן דאוד בשעה שגססה ממחלת הסרטן. רקע זה קשור ישירות לשאיפה בעלת הערך לעסוק בתהליך ההתמודדות עם אובדן האדם היקר ביותר.
הבמאי הספרדי המוכשר חואן אנטוניו ביונה (סרט האימה "בית היתומים", סרט הצונאמי האינטנסיבי "הבלתי אפשרי") הוכיח את יכולתו לפעול על הגבול שבין מציאות לאימה. כך גם בסרט הנוכחי שבו המוות מרחף כל הזמן באוויר. לא קשה במיוחד להציג תכנים קשים שיטלטלו צופים צעירים. קשה יותר לעסוק בהם באופן רגיש ומושכל כך שיהיה פוטנציאל לחוויה רגשית משמעותית.
קונור או'מאלי (לואיס מק'דוגל) בן ה-12 נמצא בתקופת המעבר בין ילדות לגיל ההתבגרות. הסרט מתחיל בסיוט המחריד את שנתו - אדמה שנפערת ובולעת כנסייה ואת בית הקברות הסמוך לה. הגיבור מנסה לאחוז בידה של אימו העומדת ליפול לתוך התהום הנפערת אך היא נשמטת. הקשר בין הסיוט למציאות מתברר במהרה: אליזבת (פליסיטי ג'ונס), אמו החד הורית של קונור, חולה בסרטן. יש רמזים ברורים לכך שהמחלה אינה נבלמת, וקונור, גם אם הוא לא מסוגל להודות בכך, מתחיל להבין זאת.
עוד ביקורות ממדור הקולנוע של ynet :
בבית הספר הוא יושב בכיתה, מנותק מהמתרחש בשיעור ושקוע בציור מפלצות במחברתו. במצבו הפגיע הוא גם קורבן להתעללות מצד חבורת תלמידים שבראשם עומד הארי (ג'יימס מלוויל), שמזהה את חולשותיו. גברת קלייטון (סיגורני וויבר – בהופעה לא מוצלחת במיוחד) סבתו של קונור מגיעה לסייע לאמו, אך קונור אינו מחבב את אופייה הנוקשה, ומוטרד כאשר הוא מגלה שהוא אמור לגור איתה בזמן שאימו תעבור מחזור טיפולים נוסף.
בנקודה זו נכנס אלמנט הפנטזיה. במרחק של עשרות מטרים מחלון חדרו של קונור נמצא עץ טקסוס עתיק ונישא. בלילה (או במצב ביניים שבין חלום לממשות) ניעור העץ לחיים והופך ל"מפלצת" עץ-אדם ענקית המסוגלת לנוע. ענפיו הופכים לזרועות שגיבות, עיניו רושפות וקולו עמוק (ליאם ניסן). הוא קובע את המסגרת של פגישותיהם הליליות: הוא יספר לקונור שלושה סיפורים ולאחר שיעשה זאת קונור יספר לו את הסיפור שהוא מסרב לספר – זה הנוגע בדבר שאותו קשה לו לבטא.
העלילה נעה בין אירועי היום - הקושי של קונור לעבור לבית סבתו, הביקור של אביו מר או'מאלי (טובי קבל) שנפרד מאימו, עבר לארה"ב והקים שם משפחה חדשה, וההטרדות שאינן פוסקות בבית הספר. מול אלו מספר לו העץ מעשיות שמתפתחות באופן לא צפוי, כזה שאינו תואם דפוסים פשוטים מדי של דמויות הנחלקות בדיכוטומיה של טוב/רע, וסיום המסבך את "הסוף הטוב" של האגדות אותן רגילים ילדים לשמוע. אגדות אלו מהדהדות את הקשיים בחייו של קונור, ומשקפות אמיתות בהן הוא צריך להכיר - גם אם אינן עושות זאת בצורה ישירה ובוטה מדי.
האגדות מעוצבות כרכיבים נפרדים באנימציה המשלבת בין ציורים ו"סטופ-מושן". האפקט מרשים הן בעיצוב הדמויות והן בסגנון של ספר ציורים שקם לתחייה ובו הרגעים המרכיבים את המהלך העלילתי מתחברים באופן מרשים. גם "המפלצת" היא יציר אנימציה מוצלח (הפעם אנימציית מחשב בטכניקת "מושן קאפצ'ר") – אפילו בהשוואה לעצי-אדם שהופיעו בקולנוע בשנים האחרונות ("זקן עץ" מטרילוגיית "שר הטבעות", או גרוט מ"שומרי הגלקסיה").
יש לא מעט סרטים שעוסקים בקשר הנרקם בין ילדים ודמות השייכת לעולם הפנטזיה. רק בשנתיים האחרונות ראינו שלושה סרטים שבהם נעשה מאמץ ראוי להערכה – המהלך העלילתי הפרוע והסאטירי בעקבות רואלד דאל ב"העי"ג" של סטיבן ספילברג, המסר האקולוגי של "חברי הדרקון אליוט" של דיוויד לאורי, ועצם הנס שביצירת הסרט הישראלי "אבוללה" של יוני גבע שמציג ידידות בין ילד למפלצת.
גם בהשוואה לחבורה נכבדת זו נדמה כי "7 דקות אחרי חצות" ראוי להערכה מיוחדת. החיבור בין הדרמה האנושית (גם אם חלקים בה היו נשכרים מפיתוח נוסף) לבין ממד הפנטזיה עובד היטב. מק'דוגל הצעיר עומד באתגר של משחק מול יציר אנימציית מחשב – האינטראקציה בין שתי הדמויות מצליחה לרגש, וברגעים החשופים מבחינה רגשית ניתן להזדהות עם כאבו של הילד.
