ביקורת סרט - "הרקדן": קופץ גבוה אבל לא נוגע
הסרט התיעודי "הרקדן" הוא לא יותר מערך בויקיפדיה על חייו של רקדן הבלט הסנסציוני סרגיי פולונין. נכון שחובבי הבלט ייהנו מקטעי הריקוד המוצגים בו, אך מי שמחפש קולנוע דוקומנטרי עם אמירה אמנותית - יתאכזב
היה היה פעם רקדן צעיר, מוכשר ויפה תואר. כוכבו דרך בשמי הבלט הקלאסי, וכולם-כולם העריצו אותו. אבל כל זה לא עזר לו לחוש עצמו מאושר. הוא היה רקדן גאון ועצוב, ובשיא הצלחתו בחר לפרוש.
ואמנם, הסרט התיעודי "הרקדן" ("Dancer"), מביא את סיפורו של הרקדן האוקראיני סרגיי פולונין כאילו היה סיפור אגדה עגמומי ויפה על ילד שרוצה לאחד מחדש את הוריו. זהו, על כן, פחות סרט על התשוקה למחול או דיוקן מורכב של אמן ואמנותו – ויותר סיפור של ייסורים והשלמה. קטעי הבלט עשויים להלהיב את חובבי אמנות המחול, אבל בעבור מי שמחפשים בקולנוע הדוקומנטרי יותר מעוד סיפור – סרטו של סטיבן קנטור לא יעורר עניין מיוחד.
סרגיי פולונין, שהתארח בשבוע שעבר בפסטיבל דוקאביב לרגל הקרנת הבכורה של הסרט, הוא מה שנקרא "ילד פלא". ואכן, בסרט אודותיו מתברר כי החל ללמוד בלט כבר בגיל שלוש, וכאשר התקבל ללימודי כוריאוגרפיה בקייב עברה עמו אמו לשם בעוד אביו נסע לעבוד בפורטוגל על מנת לפרנס את המשפחה. בגיל 13 כבר התקבל לבית הספר המלכותי לבלט בלונדון, ובגיל 19 היה לרקדן הראשי הצעיר ביותר בתולדות להקת הבלט המלכותי הבריטי. שנתיים מאוחר יותר, כשהוא בשיא תהילתו, הודיע פולונין על פרישתו בטענה כי "האמן שבתוכי מת".
ראיון עם סרגיי פולונין: "יש הילה סביב רקדני בלט, אבל בתעשייה מתייחסים אליהם כמו זבל"
ואולם, את כל האמור לעיל, כמו גם את מה שקרה אחר כך, אפשר ללמוד מקריאה חטופה בוויקיפדיה. סרטו של קנטור מתקשה לספק הרבה מעבר לזה, למעט הפיכת סיפור חייו של פולונין למלודרמה משפחתית שעניינה הילד הרוצה לראות את אבא ואמא שוב ביחד (הוריו של סרגיי התגרשו בזמן לימודיו בלונדון), ומגייס לשם כך את אמנותו. אנחנו למדים במהלך הסרט שאביו ואמו מעולם לא צפו בבנם הכוכב על הבמה, והפעם הראשונה שבה זכו לכך הייתה אותו רגע של איחוד משפחתי.
עוד ביקורות ממדור הקולנוע של ynet :
שיאו של "הרקדן" אמור להיות קליפ המחול הוויראלי בכיכובו (קרוב ל-20 מיליון צפיות ב-YouTube) שצילם בהוואי דיוויד לה שאפל לצלילי "Take Me to Church" של הוזייר, ובו פולונין מחולל בחזה גלוי החושף את שלל קעקועיו בכנסיה לבנת קירות וקורנת מאור השמש, הממוקמת בלב יער. אך למרות שקשה מאוד לא להתפעל מביצועיו הגופניים וריחופיו מאתגרי כוח המשיכה של פולונין – אין זה רגע דרמטי במיוחד. הסרט נותר אילם בכל הנוגע לפענוח האיש הצעיר שבמרכזו, חייו האישיים, נסיבות המשבר היצירתי שפקד אותו (והוביל אותו בשלב כלשהו להתבזות בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה הרוסית), ואפילו היותו מגה-סלב שמאס בשליחותו. הקעקועים המכסים את גופו אומרים לנו שמדובר במורד, ב"ילד רע", אבל דבר בסרט לא מצביע על כך.
"עשיתי כל דבר שרקדן רוצה לעשות, ועכשיו אני רוצה חיים נורמליים", אומר פולונין ברגע אחד בסרט, שמבוסס ברובו על ראיונות עם הוריו, סבתותיו, מוריו, חבריו, צילומי סמרטפון (באחד מהם מתעדים חבריו ללימודים כיצד הם נוהגים לקשקש על פניו אחרי שהוא קורס הלום אלכוהול), וקטעי ארכיון לעייפה. כיצירה שמתעדת, גם אם בדיעבד, רגע אמיתי של משבר ומצוקה – סרטו של קנטור אומר מעט מדי על אמן ואמנות. התוצאה היא סרט תיעודי טריוויאלי למדיי שוודאי יסחוט קריאות התפעלות מהקהל שהפך גם את "מיסטר גאגא" הישראלי ללהיט הדוקומנטרי שהוא.
