"החיפוש": לוחצת על בלוטות הרגש
מפגשים בין אנשים למי שהצילו את חייהם עומדים במוקד הסדרה "החיפוש" - ונראה שהמטרה העיקרית שלה היא לייצר רגש בקרב הצופה. היא גם מצליחה בכך, אבל מלבד הדמעות היא מסוגלת לעורר עניין נוסף
"החיפוש" נראית כמו אחותה האבודה של "אבודים" (ואולי יום אחד הן יצאו לחפש האחת את השנייה ואחרי חיפושים ארוכים הן ימצאו, ויפלו זאת על צווארה של זו בהתרגשות), אבל למעשה היא מבוססת על פורמט בריטי בשם The Gift. המתנה שהסדרה מעניקה לאנשים שמתועדים בה היא האפשרות לפגוש אדם שבשלב מסוים הציל את חייהם או שינה אותם והם לא הספיקו להודות לו. המתנה שהסדרה נותנת לנו, הצופים, היא האפשרות להיוודע לסיפור הזה, לכל מהלך החיפושים שלרוב כולל קצת יותר מכניסה לגוגל, ולמרר בבכי נוכח המפגש המרגש.
והמפגש מרגש, אין מה לומר, באופן כמעט בלתי רצוני. גם כשאנחנו, צופים שכבר עברו כברת דרך עם הז'אנר, מרגישים לאורך כל הדרך את הלחיצות הקטנות על בלוטת הדמעות ויודעים בדיוק מה עומד להגיע. כל אלה לא מנעו ממני לייבב בפרק הראשון ששודר אתמול (א', 21:00, ערוץ 10), כשרחל-אסטדץ' הישראלית ממוצא אתיופי פוגשת לאחר יותר מ-30 שנה את ג'ק, האיש שחילץ אותה ואת המשפחה שלה ממחנה הפליטים בסודאן, נסע איתם מאות קילומטרים עד למטוס שהביא אותם לארץ ובסבירות גבוהה הציל אל חייה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"קארפול קריוקי": לא משתווה למקור
"ריסטארט": זמן צפייה אבוד שלא ישוב
שידורי "כאן": מלאים בכוונות טובות
מי שנבחרה להוביל את מסע החיפושים הזה היא ענת גורן, דוקומנטרית עם טביעת אצבע ייחודית. לא מזמן הביאה לכם את הפנינה המצמררת "דוד מלך ישראל", תוצר
של שישה חודשים בהם ליוותה את יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, כשהוא דילג מאולפן טלוויזיה אחד לשני והגביה את מגדל השמירה שלו. אלא שכיוון שגורן לא ביימה את "החיפוש", טביעת האצבע שלה נעדרת מהסדרה. היא מביאה איתה את הנחישות העדינה שבה היא מקדמת את החיפושים ולא חוטאת באובר-דרמה, אבל ההומור המוכר שלה, למשל, נעדר לחלוטין כמו גם היכולת שלה לספר סיפור גדול יותר על ההקשר התקופתי. על "החיפוש" כתוב בגדול "לרגש", והיא מגויסת כולה לקתרזיס הפשוט של ההתחקות, הכמיהה וסגירת המעגל.
הרגשות של "החיפוש" לא מורכבים מדי. מחפשים, מוצאים. אין בפרק הזה – וגם לא בשאר הפרקים, אולי למעט אחד שעוסק בבקשת סליחה ולא רק בהודיה – קרובי משפחה מנוכרים או ילדים שננטשו, ואף אחד לא מאיים להטיח משהו בפניו של מישהו ולחבל בהפי אנד. אבל מה שיש – או לפחות היה בפרק הראשון – הוא סיפור רחב יותר מהסיפור האנושי שנובט מהמיקרו. במקרה של הפרק הזה קיבלנו הצצה לאחורי הקלעים של סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה בשנות ה-80, סיפור שנהוג לפטור בדרך כלל ב"הם היו במדבר, אנחנו שלחנו להם מטוסים והבאנו אותם לארץ". ברגעיה הטובים "החיפוש" ממריאה מתוך הסיפור האישי אל הסיפור הכללי – סיפורם של הארגונים היהודיים שפעלו כדי לחלץ את יהודי אתיופיה מסודאן האכזרית והפעילו לחץ על ישראל לקדם את התהליך – וממנו לצלול חזרה לאיחוד הבאמת מרגש של ג'ק צ'ריטי והמשפחה של אסטדץ'. ברגעים הפחות אפקטיביים היא משאירה אחריה קצוות מסקרנים אבל מרפה מהם וממשיכה הלאה.
בעידן הכפר הגלובלי תוכניות מז'אנר חיפוש קרובים הופכות קצת פחות רלוונטיות ובמקביל צריכות להתאמץ קצת יותר כדי להרשים. במסגרת המסע שלה גורן מגיעה לראש המוסד לשעבר, וכדי להמחיש לה את מאורעות העבר הוא פותח אטלס. זה נראה קצת מצחיק. הרי הסיכוי שלהם למצוא את ג'ק צ'ריטי בפייסבוק אולי אפילו גבוה יותר. בעולם שבו המרחקים הולכים ומתקצרים יש חשיבות דווקא למרחקים ההולכים ומתארכים – שלנו מהעבר, ולפריווילגיה להביט אחורה ממרחק ולשפוך אור על אירועים שנדמה שהכרנו. אם "החיפוש" תנצל את האפשרות הזאת, היא תשאיר אחריה משהו הרבה יותר משמעותי מעוד דמעות.
