הנוער בוחר גיבורי תרבות ומסביר למה

הנשיא לשעבר שמעון פרס ז״ל, הוא "הגיבור" המועדף על תלמידי התיכוניים בישראל, כך עולה מתחרות חיבורים ארצית בה לקחו חלק מאות בני נוער, תלמידי תיכון מכל הארץ. במסגרת התחרות, שנערכה תחת הכותרת "מי הגיבור שלך" (Name Your Hero), הוזמנו התלמידים להציע מועמדים ו/או תחומים לפרס דן דוד - פרס בינלאומי יוקרתי, המוענק בישראל מדי שנה לאנשים שהוכיחו הצטיינות מיוחדת ותרמו תרומה יוצאת דופן לאנושות, בתחומי המדע, הרוח, האמנות, השירות הציבורי ועולם העסקים.

במקומות הבאים במדד הפופולריות, נמצאים שמות של אישים דוגמת יצחק רבין, נלסון מנדלהֿ, סטיבן הוקינג, מלאלה יוספזאי - לוחמת זכויות נשים וכלת פרס נובל לשלום, ועדי אלטשולר מייסדת "כנפיים של קרמבו". אלו הקדימו ברשימה שמות דוגמת אנג׳לינה ג׳ולי, כריסטיאנו רונלדו, וסטיב ג׳ובס מאפל. התחרות נערכה על ידי אוניברסיטת תל אביב לנוער - נוער שוחר מדע, בשיתוף עם פרס דן דוד.

מלאלה יוספזאי, לוחמת זכויות נשים וכלת פרס נובל לשלום

בתחרות לקחו חלק 1,300 תלמידים ותלמידות שמתוכם נבחרו 23 זוכים: 3 במקומות הראשונים (שזכו ב-10,000 שקל כל אחד), 7 במקום השני (שזכו ב-5,000 שקל כל אחד) ו-13 במקום השלישי (שזכו ב-2500 שקל כל אחד). בי"ס מקיף משגב עצמון זכה בפרס 20,000 שקל על מספר החיבורים הגדול ביותר שהוגש לתחרות.

לפניכם תקצירים של כמה מהחיבורים שהשתתפו בתחרות: 

מאתיופיה לאוטופיה? טל אביסהל

הם חלמו על ירושלים של זהב, בה היהודים חיים כמשפחה אחת. לשם כך יצאו יהודי אתיופיה למסע רגלי שבמהלכו אנשים חלו ומתו. חלקם נפלו קורבן לשוד וחלקם נטרף על ידי חיות. ולאחרים פשוט אפסו הכוחות והם נקברו לצד הדרך.

כדאי מאוד להקשיב לסיפורים של בני העדה האתיופית, אפילו אם הם ארוכים ומייגעים, הם תמיד מתחילים בכמיהה לירושלים ומסתיימים במפח נפש מקבלת הפנים בארץ. את החיבור אני מקדיש למי שצלח את הדרך והפך את הצלתם של יהודי אתיופיה למפעל חייו - גביהו יעקב, סבא שלי או בכינויו- באביי.

בראי ההיסטוריה, בתקופת חייהם של היהודים באתיופיה, הם חוו סבל רב, ובכל זאת הם חירפו את נפשם על קידוש השם, לא איבדו מעולם את אמונתם ותקוותם, המשיכו ללכת בדרך התורה, לדבוק בה ולהעביר אותה מדור לדור.

סבא שלי נולד באתיופיה בשנת 1936 וכיהן כסגן ראש העיר באמומבר, שם חי בחיק המשפחה אותה הקים באהבה רבה עם סבתי ליקינש. עבודתו בעירייה הייתה חשובה מאוד, זאת משום שכל מסמך היה חייב לעבור את אישורו ולשאת את חתימתו.

באותה תקופה שלט באתיופיה מנגיסטו היילה מריאם שהיה איש זדון אשר שלט במדינה בכוח הזרוע, בעוד גורל מתנגדיו היה עונש מוות בתלייה או קבורה בעודם חיים. מנגיסטו אסר על יהודי אתיופיה לצאת מגבולות המדינה, זאת חרף כמיהתם לעלות לארץ ישראל ולהפוך אותה לביתם. כאן נכנס לתמונה סבא שלי שלקח על עצמו לחתום בחשאי על מסמכים שאפשרו ליהודי אתיופיה לצאת מהמדינה לכיוון סודן ומשם לארץ ישראל, רק כך יכלו להגיע וסיכנו את חייהם כדי לראות את ירושלים במו עיניהם. סבי התגלה ונלקח לכלא על כך שעזר ליהודים לעלות ארצה.

לאחר שריצה את עונשו במלואו, חזר באביי לחתום על המסמכים שעזרו למאות יהודים בעיר שלו ומחוצה לה. דבר לא עמד לנגד עיניו מלבד מטרתו - לאפשר ליהודי אתיופיה לעלות לארץ ישראל ולהפסיק את סבלם מכינויי גנאי והאשמות כזב.

סבי נלחם על מנת שחלום של מאות אנשים יוכל להפוך סופסוף למציאות. סבא שלי, אדם חכם, אופטימי, חדור מטרה ואהוב על כולם, אשר הצליח להושיט את ידו לכל כך הרבה אנשים הוא הגיבור שלי, אלו הערכים שאני משתדל לשאוב ממנו כל חיי.

מה שיפה בעדה האתיופית היא שהיא פתוחה לכולם, מקבלת את כולם ומוכנה לספר לכל מי שרק מוכן לשמוע עליהם ועל המנהגים שלהם. סבא שלי מתגורר כיום בצפת עם סבתי. כל 17 ילדיו מתגוררים כיום בארץ. עד היום אנשים זוכרים לו את מעשיו. כשהוא מתהלך ברחובות, אותם יהודים להם עזר מנשקים אותו,אסירי תודה על כך שעזר להם לעלות ארצה.

עם סיום המסע לארץ ישראל המובטחת והגעתם ארצה מתחיל מסע חדש שעד היום לא נפסק. המסע לקבלת כרטיס הכניסה לחברה הישראלית, המאבק להוכיח את עצמנו כל פעם מחדש שאנחנו כמו כולם, שאנחנו ראויים.

האוכלוסיה האתיופית הגיעה ארצה בהיותה מיעוט חברתי, אתני ותרבותי שונה והיה עליה להתמודד עם היקף השינויים ועוצמתם, כאשר הם נתקלו בתרבות האתנוצנטרית הישראלית וכן לא נעים לומר, גזענות, שקיימת גם כיום. עד כמה שננסה להסתיר, לטייח ולומר שהגזענות לא קיימת, היא קיימת! אנחנו,"האתיופים", מאז שהגענו לכאן אנחנו נאבקים, על היהדות שלנו, על הכניסה למועדונים, על הזכות לשבת על הספסל בגן ציבורי מבלי ששוטר יבוא וינהג בצורה המבזה ביותר.   

"מרחוב סומסום באהבה מאת: אשל גורביץ'

אם נשאל אנשים בארצות הברית, מהי תכנית הטלוויזיה שהכי מזכירה להם את שנות הילדות, מספר לא מבוטל כנראה ידברו על "רחוב סומסום". נראה שגם בישראל רבים היו מצטרפים לתשובה זו.

"רחוב סומסום" היא תכנית ילדים אמריקאית, שעלתה לאוויר לראשונה בשנת 1969 ומשודרת בארה"ב עד היום, תורגמה לשפות שונות ומשודרת גם ברחבי העולם. מדובר כנראה בתכנית הילדים הכי נצפית בארה"ב וגם כזו הנחשבת חינוכית ומומלצת לכל הגילאים. במשך השנים נתפסה "רחוב סומסום" כפורצת דרך וחדשנית, ואף קרה ששינתה את נקודת המבט המקובלת על נושאים חברתיים או משפחתיים.

אמילי קינגסלי היא תסריטאית ב"רחוב סומסום" מאז 1970 ועד היום, ואני חושב שהיא ראויה מאוד לקבל את פרס דן-דוד. קינגסלי ראויה לפרס על תרומה מיוחדת לחברה, אבל לא בגלל שכתיבת התכנית מבריקה, מעניינת ויוצאת דופן, אלא כהערכה למסע האישי המיוחד שלה, אותו בחרה להפוך למסע חברתי שהשפיע ומשפיע על כולנו.

בשנת 1974 נולד לאמילי בנה ג'ייסון, ילד עם תסמונת דאון. באותה תקופה היו הרבה דעות קדומות לגבי ילדים עם תסמונת דאון, סטיגמות קשות תייגו ילדים כאלו כמפגרים, כמסוכנים, אנשים חששו להתקרב אליהם, היו שחשבו כי מדובר בילדים אלימים או אפילו במחלה מדבקת. תסמונת דאון היא התסמונת הנפוצה ביותר בין התסמונות שקשורות בפגיעה בכרומוזומים והשכיחות שלה היא בערך 1 ל-800 לידות.

אמילי קינגסלי החליטה לעשות מעשה שיראה לכולם שהמציאות אחרת

תסמונת דאון נחשבת עד היום מוגבלות קשה ומפחידה ואחת הבולטות ביותר כסיבה להפסקת הריון, למרות שהרפואה המתקדמת והשינויים החברתיים הובילו לאיכות חיים ותוחלת חיים גבוהה וטובה לאנשים שחיים היום עם תסמונת דאון.

הגישה השלילית והסטיגמה של תסמונת דאון, גרמה להרחקה של ילדים ואנשים כאלו מהחברה במשך הרבה שנים. ילדים עם תסמונת דאון הושמו במוסדות סגורים, הם לא חיו עם המשפחות שלהם או בתוך הקהילה ובעצם המראה האופייני שלהם לא נראה כמעט במרחב הציבורי.

לאחר שנולד בנה, ולאחר שהחליטה לגדלו בבית, החליטה אמילי קינגסלי לעשות מעשה שיראה לכולם שהמציאות אחרת. חווית החיים שלה עם ג'ייסון נתנה לה השראה לשלב במסגרת מפעל חייה – "רחוב סומסום" – ילדים עם מוגבלויות, ובשנת 1979 כבר החל ג'ייסון להשתתף בפרקים של הסדרה הפופולרית.

מה שהיה מיוחד בהשתתפות של ג'ייסון בסדרה היה שהוא לא היה מיוחד. ג'ייסון לא הוצג כדמות של ילד שונה או אחר ולא הופיע כילד עם מוגבלות, אלא שיחק תפקידים בדיוק כמו שאר הילדים בתכנית. במהלך השנים הצטרפו עוד ילדים עם מוגבלויות לתכנית וגם בפתיח התוכנית אפשר לראות ילדים עם תסמונת דאון וילדים בכסאות גלגלים. הליהוק של ילדים "שונים" ושנחשבו ל"מוזרים" לתכנית כל כך נחשבת ושהיא במרכז ה"מיינסטרים", הממה את אמריקה. השילוב הפשוט של ילדים שהיו בשוליים ומחוץ לעין הציבורית, במרכז הבמה, שבר את ההנחה שהמוגבלות מחייבת הרחקה. עבור הורים שמגדלים ילדים עם תסמונת דאון זו היתה פרספקטיבה חדשה, מרגשת, חשובה, ששינתה את החיים באופן ממשי.

הסיפור של אמילי קינגסלי חשוב לי גם בפן אישי. נולדתי עם מום מסויים שבגללו מראה הפנים שלי קצת שונה. עברתי הרבה ניתוחים ובעצם כל החיים מטפלים בי כדי שאני אראה יותר "רגיל". מאז ומתמיד אני יודע איך זה להרגיש שונה, ומכיר את החוויה של מבטים שבוחנים אותך בביקורתיות יתר. מנקודת המבט הזו אני מעריך אפילו יותר את אמילי ואת המעשה האמיץ והחשוב שהיא עשתה, מהלך קטן שהביא לשינוי עצום שמתמשך עד היום, ונוגע בכולנו, ואישית בי.

כשאני רואה ילדים עם מוגבלויות, או אפילו "שוֹנוּיוֹת" קטנות, במקומות כמו טלוויזיה ופרסומות – מקומות שמובן מאליו שכולם מסתכלים בהם – זה עושה לי טוב. זו הרגשה טובה ומחזקת לראות שלמרות הקושי של החברה לקבל אנשים עם מראה שונה או התנהגות שונה, יש גם ניצנים של קבלה ותקווה לשוויון.

בנקסי - "לשנות בעזרת האמנות" - עידו בר סלע

"זו לא אמנות אלא אם יש לה את הפוטנציאל להיות אסון". הציטוט הזה של בנקסי, כמו מרבית העבודות שלו, הוא שנוי במחלוקת. מאוד. אפשר אפילו לומר שהוא מתנגד להנחת יסוד רווחת בחברה שלנו: רוב האנשים מאמינים שאמנות היא כל מה שהאמן רוצה שהיא תהיה, בין אם היא עלולה לגרום אסון ובין אם היא לחלוטין בקונצנזוס.

בנקסי, לעומת זאת, יוצר את כל האמנות שלו מתוך מטרה לגרום לאנשים לחשוב, לנתח ולבחון מחדש את תפיסות העולם הפוליטיות והחברתיות שלהם. אפשר לומר שהוא אמן מחאה, ואמנות מחאה היא בהחלט לא דבר נדיר בעולם המודרני. כמה מיצירות האמנות המפורסמות בהיסטוריה נוצרו ע"י אמנים שהתנגדו לממשלה שלהם, למלחמות או סתם לממסד. עם זאת, בנקסי הצליח לעשות מה שכמעט אף אמן מחאה אחר בדורו לא עשה - הוא הפך לתופעה תרבותית גלובלית וגרם לאנשים מכל העולם להתעניין, לחשוב ולשקול מחדש את הדעות שלהם, וזאת למרות שאף אחד לא יודע מי הוא. לכן אני מבקש להעניק לו את פרס דן-דוד.

בנקסי הוא אמן גרפיטי ופעיל פוליטי אנגלי. הוא יוצר עבודות מחאה סאטיריות שמשלבות הומור שחור עם סגנון ציור ייחודי ומחאה פוליטית וחברתית. הוא "נלחם" באמצעות עבודות הגרפיטי השנויות במחלוקת שלו נגד מלחמות, תרבות הצריכה, פונדמנטליזם דתי, פשיזם וחוסר שוויון חברתי. העבודות שלו, שמלבד ציורים כללו גם פסלים ומיצגים מיוחדים, הוצגו ומוצגות על חומות, קירות עירוניים, גשרים ורחובות שונים ברחבי העולם. היצירות שלו גרמו למיליוני אנשים להגיע ללונדון, מקום העבודה העיקרי שלו.

בנקסי פועל כל חייו ללא כוונת רווח, ולא חושף את זהותו, מה שאומר שאף גוף בעל כוח כלכלי או פוליטי לא יכול לאיים עליו

חסרים בעולם שלנו אנשים וגופים שמפיצים דעות שונות מאלה של בעלי ההון ללא אינטרסים כלכליים או פוליטיים. בנקסי עושה בדיוק את זה. הוא פועל כל חייו ללא כוונת רווח, מחזיק בדיוק באותן הדעות שאנחנו לא שומעים מספיק בתקשורת, ולא חושף את זהותו, מה שאומר שאף גוף בעל כוח כלכלי או פוליטי לא יכול לאיים עליו.

כשבנקסי יוצר ציור חדש נגד האלימות שמופעלת נגד אזרחים בסוריה, או כשהוא מדפיס שטרות כסף מזויפים כמחאה על תרבות הצריכה וזוכה לתגובות מכל העולם, הוא נוגד בדיוק את התהליך הנוראי שתיארתי. הוא מיידע מיליוני אנשים לגבי בעיות חשובות שלא מתפרסמות, מביע דעות שנויות במחלוקת בצורה מעניינת שמושכת קהל, ומונע מהמוחות שלנו להישטף בידי החזקים בחברה.

סביר להניח שאם לא הייתי נחשף לאמנות של בנקסי, לא הייתי מסוגל לחשוב לעומק על נושאים מורכבים, לפתח דעות מנומקות ולהקשיב לצד השני בדיון. למען האמת, אולי גם לא הייתי מסוגל לכתוב את החיבור הזה. אין ספק שלבנקסי הייתה השפעה משמעותית על החיים שלי – הוא שינה לא רק את תפיסת העולם שלי אלא גם את האישיות שלי, אך זו לא הסיבה היחידה שבגללה אני מבקש להעניק לו את פרס דן-דוד. אני מבקש להעניק לו את הפרס בעיקר על השינוי שהוא יצר בכל כך הרבה אנשים, ועל כך שהוא עשה את כל זה למרות שאף אחד לא יודע מי הוא.

• טקס הענקת הפרסים לזוכים ייערך באוניברסיטת תל אביב מחר יום ב' ה-22 במאי 2017, בשעה 17.00. האירוע פתוח לקהל הרחב.