למה אני מסרב שאשתי תקרא לי "בעלי"

למרות שאשתי ואני מכירים כבר כמה שנים, יוצא לנו פה ושם להכיר אחד לשני אנשים מהעבר או מההווה של אחד מאיתנו, שהשני טרם פגש. חברות שלה מתקופת הלימודים, חברים שלי ממקום העבודה הנוכחי, כל מיני. בחודשים האחרונים אנחנו מגיעים למפגשים שכאלה עם הילדה הקטנה שלנו, ואז כמובן שאשתי מציגה קודם אותה. אין מה לעשות, היא הרבה יותר אטרקטיבית ממני. במצב רוח טוב היא אפילו אשת שיחה יותר מוצלחת, למרות שאוצר המילים שלה מורכב מ-הו, באבא, ו-אאאא.

כשאשתי מסיימת להשוויץ בננסית שלנו, היא פונה לעברי להציגני ואומרת – "וזה בעלי". בנקודה זו, משום מה, אני תמיד מרגיש קצת לא נוח. לא בגלל שאין לי ארסנל גימיקים כמו שיש לבתי הקטנה ולכן קשה לי לשבור את הקרח, פשוט כי לא נוח לי עם המונח הזה – "בעלי". הוא צורם לי באוזן, וזו בעיה כי עוד לא מצאנו לו חלופה. "בן זוגי" זה ארוך מדי ומתחכם. "זוגי" - זה נשמע מוזר לקרוא ככה ליחיד. "אישי"? זה לא ממש מתאים לכנות אדם בסיווג שמתאים למסמך.

תומר און. "הגיע הזמן שנדרוש מעצמנו מעמד חדש"(צילום: אוסף משפחתי)

לה קוראים "רעייתי", אבל היא לא יכולה לקרוא לי "רעי". זה יותר מדי אפלטוני. אז מה הבעיה שלי? למה זה מפריע לי שאשתי קוראת לי בעלי? פשוט מאוד. כי אני לא. אני לא הבעלים של אשתי. אני הבעלים של טלוויזיה 40 ומשהו אינץ'. אני הבעלים של הספר האחרון של דורית רביניאן. אני הבעלים של ג'ינס כחול משופשף וכמה חולצות טי-שירט. אבל לא, אני בפירוש לא הבעלים של אשתי. היא לא חפץ. היא גם לא עבד כהה עור, כמו שאני אינני בעל מטע כותנה באחת ממדינות הדרום של ארצות הברית לפני מאתיים שנה.

בואו ביחד, נשים וגברים, נמצא לעצמנו כינוי חדש לבן הזוג הגברי במערכת היחסים. גם אם מערכת היחסים היא בין שני גברים. אני מנג'ס? אני מציק? אני קטנוני? בטוח, אבל אני צודק כי השפה שלנו היא זאת שמתווה ומייצרת את מציאות חיינו. השפה שלנו קובעת את היחס שדרכו אנחנו מתייחסים לאחרים.

אבל לפני שנתחיל בשינוי החברתי הגדול, צריך להתחיל כמובן בבדק בית. בניקיון השפה והלב מול האדם שהכי קרוב אלינו. הגיע הזמן שאנו, הגברים, נדרוש מעצמנו מעמד חדש. לא מעמד של קניין כלפי האישה שאיתנו, לא מעמד של אדם מול חפץ, לא מעמד של זכויות יתר. שוויוניות ביחסים. אני יודע שזה חתיכת שוס, אבל אנחנו כבר בדרך לשם.

רובנו, הגברים, כבר יודעים איפה ממוקמת מכונת הכביסה בבית. רובנו מגיעים לקורס הכנה ללידה, למרות שאנחנו לא עומדים ללדת. השוויון כבר בדרך. הוא ממש מעבר לסיבוב, תקוע באיזה פקק שנמצא אצלנו בראש. עד שהוא יגיע, עלינו לערוך את השולחן לקראת בואו. לסדר את הסכו"ם כמו שצריך - מזלג משמאל או מימין? ובאיזה צד את הכוס? מפית בצורת ברבור או נחליאלי מצוי?

זה הזמן להסדיר את העניין גם ברמה המילולית. זה אמור להיות הצעד הכי פשוט. זו רק מילה. מצאנו כל כך הרבה מילים. ובכלל, יש לנו בשפה מילים שאינן שימושיות או קריטיות, כמו 'שעם' או 'המולה'. לא הייתם מסתדרים שבוע בלעדיהן? ברור שכן. אז אני רוצה לשמוע הצעות. משהו שימושי. קדימה. אין לי בעיה עם משהו פשוט. משהו כמו "אשתי" שבא כזה בשלוף. אני יודע שלמילה "אשתי" יש גם ניחוח של קניין, אבל אל תתבלבלו. זו שייכות. להשתייך זה משהו שקורה בקבוצות. להשתייך זה משהו שעושים מרצון (חוץ מהאוהדים של הפועל, אצלם זו גזירת גורל). אשתי ואני - אנחנו קבוצה. אבל אני לא המאמן והיא לא השחקנית. המעמד שלנו בקבוצה הוא שווה. שנינו שייכים לקבוצה והקבוצה שייכת לנו.

נחזור אל הסיטואציה מההתחלה. מה אשתי אמורה להגיד כשהיא רוצה להציג אותי אחרי שהיא אומרת וזה...? במקרה המשפחתי שלנו, אשתי מציגה אותי הרבה פעמים בתור "תומר". וכמו שהיא לא מסבירה לכולם שהננסית שהביאה איתה זו בתה, כך היא סומכת על האינטליגנציה של האנשים ונותנת להם להבין לבד את הקשר בינינו.

אצל חלקכם זה לא יעבוד. לא בגלל שאתם מתרועעים עם אנשים לא אינטליגנטים, פשוט כי לא קוראים לכם תומר. חוץ מזה שזו סתם התחמקות. אתם יודעים שאנחנו חייבים למצוא מושג חלופי כבודדים, כגברים נשואים, כחברה.