פוטין מכיר בירושלים

ב-6 באפריל שחרר משרד החוץ במוסקבה הצהרה שהייתה אמורה לגרור עשייה דיפלומטית ישראלית מאומצת בכל העולם. החלק המרעיש באותה הודעה: רוסיה היא המדינה הראשונה בעולם שבהצהרה רשמית, החתומה על ידי הנשיא, מכירה בירושלים כבירת ישראל. נכון, מדובר בהכרה במערב העיר, לצד אמירה כי מזרח העיר תהיה בירת המדינה הפלסטינית כשזו תקום, אך עדיין יש בכך דרמה גדולה, הפתעה נוכח זהות המצהיר והזדמנות מדינית נדירה לזכות בהכרה דומה ממדינות רבות אחרות. במדינה נורמלית היה משרד החוץ הופך את ההצהרה הזו לקמפיין הסברה אדיר.

כיצד נולדה ההצהרה? במרכז הסיפור עומדת דמותו המרתקת של יעקב קדמי (יאשה קזקוב), פעיל העלייה הראשון שלא הייתה לו משפחה בישראל. הוא קיבל אישור לעלות אחרי מאבק עיקש, שירת בצבא (בטנק של אהוד ברק בקרב על החווה הסינית) והצטרף ללשכת הקשר החשאית "נתיב" - זרוע הביון שפעלה למען יהודי הגוש הסובייטי - עד שהפך לראשה.

בהמשך נאשם קדמי בידי הביון הרוסי בכך שהפעיל סוכנים במוסקבה, וכניסתו נאסרה עד דצמבר 2015, אז התקשר אליו השגריר הרוסי בישראל והודיע לו שהאיסור בוטל. מאז הוא אורח רצוי במוסקבה, ומסדרת שיחות שקיימנו בחודשים האחרונים עולה שהוא מעריך מאוד את פוטין ואת השינוי שהוביל ברוסיה. כיום קדמי הוא פרשן תדיר בטלוויזיה הרוסית ובעל מהלכים במסדרונות השלטון. את קשריו במשרד החוץ הרוסי ניצל כדי להוביל את מהלך ההכרה בירושלים.

מצב ההכרה הבינלאומית בירושלים כבירת ישראל עגום מאוד. אחרי מלחמת השחרור, ובגלל שהעיר נועדה לפי תוכנית החלוקה להיות שטח בינלאומי (קורפוס ספרנדום), לא הכירה בה אף מדינה כבירת ישראל (למרות ההכרה בישראל עצמה). לארה"ב, למשל, יש קונסוליה בירושלים, אך היא אינה כפופה לשגרירות הפועלת בתל־אביב. אמנם, חוק שהועבר בקונגרס ב־1995 קבע כי יש להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את השגרירות, אך הדבר לא בוצע. נשיאי ארה”ב, כל הנשיאים, האריכו אותו בצו שוב ושוב מדי שישה חודשים, וכך עומד לעשות גם טראמפ בסוף החודש. אחרי מלחמת ששת הימים, בגלל ההתפעמות ממדינת ישראל, ולא פחות בזכות אספקת הנשק וההדרכה הצבאית שקיבלו ממנה, עקרו כמה שגרירויות, בעיקר של מדינות אפריקה ואסיה, לירושלים, אך חזרו לתל־אביב כמה שנים מאוחר יותר.

קדמי גילגל שאלה רטורית לפתחם של ראשי משרד החוץ במוסקבה: אם רוסיה עומדת על כך שבירת פלסטין תהיה במזרח ירושלים, איזו בעיה צריכה להיות לה להכיר במערבהּ כבירת ישראל? הטיעון הפשוט הותיר את עוזריו של שר החוץ לברוב מופתעים ועם הרבה טענות ש"זה מסובך מאוד". אבל קדמי התעקש, ובסופו של דבר הדברים הובאו ללברוב עצמו, שהביא אותם לפוטין, שחתם על ההצהרה.

מוקדם, כמובן, לדבר על העברת השגרירות, במיוחד נוכח אי-הקמת שגרירות זהה בבירת פלסטין, מדינה שאינה קיימת, בינתיים לפחות. מצד שני, אם רוסיה, שאינה המדינה הקרובה ביותר לישראל, הכירה בירושלים כבירתהּ, מדוע לא יעשו זאת מדינות אחרות? עצם ההכרה, עצם כתיבת הדברים, אפילו בלי הזזה פיזית של נדל"ן הקורפוס הדיפלומטי, הם הישג כביר לישראל.

אלא שבמקום התלהבות משרד החוץ חטף שיתוק. מדוע? כי כל עיסוק בירושלים כה רגיש, כזה שכולל בתוכו את החשש מעצם המחשבה שתקום מדינה פלסטינית, שהוא מצמית כל פקיד בממשל הישראלי. וכך, כמו בהרבה מקרים אחרים, כמו במלחמה הלא-דמוקרטית נגד ארגוני זכויות אדם וכמו בהחלה המזדחלת של החוק הישראלי בשטחים, הניסיון של הימין להיאבק על ערכיו באגרסיביות מביא בדיוק לתוצאה ההפוכה ולנזק בינלאומי כבד עבור ישראל.

המאמר התפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"