רובי פורת -שובל: "בגלל המוות של הוריי הפכתי להיות חרדתית"
השחקנית והמחזאית רובי פורת - שובל מספרת לפסיכיאטר ד"ר אילן טל כיצד מות הוריה ואחיה לפני כשנה וחצי - מוות שהיא עדיין מסרבת להשלים איתו, גרמו לחייה להתהפך על פיהם. ומסבירה איך היא מתמודדת עם החרדות האינסופיות ליקרים לה. פרק ראשון בעונה הרביעית של "יד על הלב"
מוות של הורה הוא אחד המצבים הקשים ביותר שילד יכול לעבור, ובין הכאבים הגדולים ביותר שחווה מבוגר. עם זאת, המשמעות וההתמודדות עם האובדן שונות מגיל לגיל.
השחקנית והמחזאית, רובי פורת - שובל, איבדה את הוריה ואת אחיה, ומספרת כיצד היא משתמשת במשחק ובהמחזה כדי להתמודד. מדובר בדבר מומלץ במיוחד, אפילו ובעיקר בגיל צעיר; משחקי תפקידים ושימוש בדרמה והמחזה מאפשרים לילדים, המתמודדים עם אובדן של הורה או סב, להביע את עצמם ואת פחדיהם ובכך לעבד טוב יותר את החוויה והקושי.
העונות הקודמות של יד על הלב
צפו בשיחה שלה עם ד"ר אילן טל:
איך אנחנו מתמודדים עם המוות והאובדן - מינקות ועד בגרות
גיל הינקות - לידה עד גיל שנתיים
גם תינוקות ופעוטות יכולים להבחין כי מישהו קרוב להם נעלם ושחסר להם מישהו שהיה נוכח באופן משמעותי בחייהם. כמובן שאין כאן הבנה ממשית של המוות, אלא הבנה ברמה החושית; העדר הריח, או המגע האופייניים לאדם אליו נקשרו.
למרות היעדר תובנת המוות בתינוקות, נראה כי הם מגיבים לאובדן הורה בשינויים בהתנהגות, לעתים גם באופן קיצוני. מסיבה זו חשוב כי הדמות ההורית הנותרת וכן דמויות קרובות משמעותיות אחרות ימשיכו לספק את צרכי התינוק באופן מלא, להעניק אהבה וטיפול מסור, ולהמשיך ככל האפשר את הרצף שנקטע.
כמו כן, למרות הגיל הצעיר, חשוב לדבר ולומר מה שאנו מניחים שהתינוק היה מרגיש, ליד התינוק. כמו למשל, התרגלת אל אבא/אמא והם חסרים לך. התינוקות אולי לא יבינו את המילים אבל יבינו אינטונציה ורגש.
גיל הילדות הרכה, גילאי 2-6, גיל הילדות 6-12
מגיל שנתיים ילדים מתחילים להכיר במוות. מידת השפעת האירוע קשורה לרמה ההתפתחותית של הילד, הכוללת גם התפתחות שכלית וגם רגשית. במקביל, ישנה השפעה חשובה לתפקיד של ההורה שנפטר בחיי הילד, ואפילו יותר מכך להתנהגות ההורה הנותר, להתמודדות של הגן עם האובדן של הילד ועוד.
התמודדות נכונה עם תהליך האבל של ילד יכולה למנוע קשיים כמו דיכאון, חרדה, התפרצויות זעם בגיל מבוגר. ילד יכול לשמוע על מות ההורה ולכאורה להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.
למעשה, מדובר בהשפעה מהותית, אך כזו שקשה מדי להתמודד עמה. יש ילדים שיביעו פחד מפני המוות ועיסוק רב בו, יש ילדים שיביעו זאת באמצעות רגרסיה, למשל, חזרה למנהגים שכבר נגמלו מהם כמו מציצת אצבע, יש ילדים שידברו הרבה ויש ילדים שלא ידברו כלל.
מות ההורה ימשיך להעסיק את הילד כל חייו, ואין להיבהל כאשר הוא יתחיל לדבר על כך שוב לאחר זמן קצר או ארוך. אנו אמנם נרגיש לעתים לא בנוח, עם משאלה שהילד כבר ישכח את זה, אבל הוא למעשה מעבד את המוות כל פעם מחדש על פי הכלים שרכש ועל פי הרמה השכלית והרגשית שלו ככל שהוא גדל והתפתח.
מומלץ לשים לב לשינויים קיצוניים מדי בהתנהגות ובייחוד לתחושות אשמה של הילד לגבי מה שקרה. במקרים רבים, גם דברים פעוטים יכולים ליצור אצל הילד תחושות אשמה על מותו של ההורה. לכן חשוב לדבר עם הילד על האירוע, לראות איך הוא חווה אותו, ולבדוק האם הוא מייחס בסיפור זה אחריות מסוימת לעצמו.
ככל שהילד צעיר יותר, שיחה אינה דרך תקשורת מומלצת, אלא משחק. משחק, מכל סוג שהוא, הוא הדרך שבה ילדים מביעים את עצמם. במידה ואכן נראה שהילד עסוק באשמה סביב מות ההורה חשוב לדבר או לשחק את ההרגעה והיעדר האשמה. אם נראה שעדיין הילד מתקשה ומוטרד מכך חשוב לפנות ליעוץ מקצועי.
חשוב לציין כי טווח הגילאים בין שנתיים לשבע הינו רחב מאד, ילדים בני שבע שונים מהותית מבני שנתיים. עם זאת, ככלל, בגילאים אלו עדיין אין תפיסה של המוות כמשהו סופי ובלתי הפיך, ומכאן קיימת לעתים בגילאים אלו ציפייה שמי שמת עוד ישוב.
אובדן הורה בגיל ההתבגרות
תפיסת המוות של ילדים בגיל ההתבגרות קרובה לתפיסת המוות של מבוגרים. לעתים קשה לראות זאת כאשר המתבגרים סוערים, אך הם עדיין זקוקים להוריהם. זהו שלב בו המתבגר מגבש את זהותו, לומד על עצמו ובונה את ההגדרה העצמית שלו בהתייחס ובהשוואה לחבריו, למשפחתו ולהוריו.
אין ספק שלדרך בה המתבגר יתמודד עם האובדן יש קשר לקרבת המתבגר להורה שנפטר, להתמודדות ההורה הנותר, וכן התמודדות החברה והקרובים עם המוות. קיים גם קשר גם לתחושת האשמה שההורה הנותר או המתבגר חשים לגבי מות ההורה.
המתבגר, הילד והילד הרך עסוקים בשאלות כמו איך ייראו חייו מעתה ללא ההורה, (כאשר כל ילד לפי גילו, החל ממי יקח אותי לגן ועד כיצד תראה החתונה).
בשונה מילדים צעירים, למתבגר כבר יש את היכולת להביע אמפתיה והבנה כלפי שאר בני המשפחה ולתת מעצמו עבורם, בעיקר עבור ההורה הנותר. מתבגר עלול להפחית את ביטויי האבל שלו ולדרוש פחות תשומת לב על מנת שלא לצער את ההורה שנשאר.
אך מה שנראה כיתרון עלול להוות חסרון שכן המתבגר עצמו עלול לסגור את רגשותיו ולהסתיר אותם בדרך זו. רגשות אלו אינם נעלמים והם שבים להופיע מאוחר יותר בחיים.
בני נוער לא פעם מבקשים למצוא נחמה מחוץ לבית, אצל כל מי שמוכן לקבל אותם וכך עלולים למצוא את עצמם בסיכון. האווירה המתירנית חושפת אותם, בין השאר, גם לשימוש בסמים ואלכוהול.
אובדן הורה כבוגר
למרות ההבנה שלנו את המוות, למרות הוודאות שכולנו בסופו של דבר נמות, ושגם ההורים שלנו ימותו במוקדם או במאוחר, הרי שהתמודדות עם מוות של הורה היא תמיד כואבת.
אחרי הכל, ההורה הוא שליווה אותנו מיום הלידה, עוד לפני שדיברנו, כאשר הלכנו לגן ולבית הספר, התחתנו, התחלנו עבודה, כאשר נולדנו לנו ילדינו ובעצם בכל שלב ושלב בחיינו.
רבים מאיתנו מתקשים להתמודד עם אובדן ההורים ומתארים אבל גם לאחר שנים, בייחוד אם ההורה שנפטר הוא ההורה אליו היינו קרובים במיוחד או הוא היה ההורה שאיחד את המשפחה.
לפעמים האבל קשור לתחושת החמצה על מה שלא נאמר, על התנצלויות שלא קרו ועל נושאים שלא לובנו עם ההורה. תחושת החמצה זו גם היא יכולה ללוות ולהטריד את האדם לאורך שנים.
לעתים האבל טומן בחובו מצבים קשים יותר, כמו דיכאון או חרדה, ואף רגרסיה התנהגותית, בדומה לילדים, למשל חזרה לגמגום או לחרדות שעברו. במקרים כאלה, או במקרים של אבל שלא עובר, עדיף להתייעץ עם איש מקצוע.
כל המשתתפים בסדרה אינם מטופלים של ד"ר אילן טל. רובם קשורים לעמותת אנוש,
אשר בחרו לדבר במטרה לטפל בסטיגמה שיש למטופלי הנפש בישראל, כחלק מפרויקט "יד על הלב"
לפנייה לכתב/ת 
