דוגמניות וטריקת דלתות: "רמת אביב גימל" עשתה את זה בלי בושה
המראה של המשתתפים היה חשוב יותר מכישורי המשחק שלהם, את יעל בר זוהר היוצרים ביקשו מההורים, גילת אנקורי רצתה להיות יותר ביצ'ית, והתסריטאי הראשי היה בכלל פסנתרן ומלחין ללא ניסיון בכתיבה. "רמת אביב גימל" התחילה כחלום על אופרת סבון, והפכה להצלחה שצבעה בזוהר את כל השכונה. ולמי אכפת מהדיאלוגים
גלובוס רצה חברת השקעות משפחתית בבורסה שתגור במגדל פאר ותחיה את החיים הטובים הסוערים ותדמם כסף. הוא קרא ליואל זילברג ז"ל, במאי שעבד איתו בחברת קנון וביים מיתולוגיות כמו "קוני למל בתל אביב", "חסמבה ונערי ההפקר", וגם שלח ידו בתסריטאות מדי פעם. זילברג אהב את הרעיון והצמיד אליו דמויות מסיפור ישן שהוא עצמו התכוון להמיר לסדרה. את הבורסה הוא החליף בחברת האופנה אופל, כי משרד הפקות אחר כבר עבד על סדרה שמרכזה סוחרי מניות. לסדרה – שבשלב הזה הייתה בגדר רעיון בלבד – הם החליטו לקרוא "רמת אביב גימל". זה היה זה או אפקה, שכונת המגורים של זילברג, אז תעשו לבד את החשבון מה עדיף.
עוד בשידור חוזר:
בלי בורקס: הניצחון של "בת ים - ניו יורק"
אובג'קשן: הפרקליטים מאל. איי שפרצו את הדרך
זילברג הכין פרומו בן שמונה דקות והחל במסע בין הזכייניות בניסיון למכור להן את הסדרה. זה לא היה מסע ארוך – היו רק שלוש זכייניות – רשת סירבה, אלכס גלעדי בקשת דווקא הראה התלהבות, אבל יוהנה פרנר ז"ל, אחראית הדרמה, הודיעה שאין מצב. רצה הגורל ובטיסה חזרה מצרפת פגש גלובוס את עוזי פלד, מנכ"ל טלעד דאז. אחרי שלוש במטוס פלד השתכנע לצפות, וגלובוס השקיע 250 אלף שקל בפרק פיילוט (הפרקים שהגיעו אחר כך, לשם המחשה, עלו 40 אלף שקל כל אחד).
יפים ויפות
הליהוק של "רמת אביב גימל" הוא אגדה בפני עצמו. מי שהתמסר לה בגיל ההתבגרות או שנות העשרים המוקדמות, לנצח יזהה אותה עם יעל בר זוהר, ליאור מילר (שאגב, לא ראה אפילו פרק אחד בסדרה) ושאר פרצופים יפים. נכון, היו בה גם שחקנים מקצוענים כמו גילת אנקורי, אבל הקו המוביל של הליהוק היה מובהק ואפילו פורץ דרך בדרכו: מראה עכשיו, משחק אחר כך. זילברג צפה בזמנו ב"זהב של שוטים", עיבוד ישראלי לטלנובלה דרום אפריקאית, והזדעזע. "היו שחקנים מאוד טובים כביכול אבל לא פוטוגניים", סיפר למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. "אנשים עם פגמים בפנים או בשיניים ויבלות, וכשאתה רואה אותם, אתה מפסיק להתייחס למשחק ומתייחס לפגמים. באמריקה היפים והיפות הוא תנאי ראשון להתקבל לאופרת סבון כי כדי להתאהב אתה צריך שיהיה לך מישהו להתאהב בו. אז קודם כל הכנסתי יפים ויפות, וזה עדיף לי על שחקנים טובים כי אני יכול להתקרב עם מצלמה לפנים והם יעברו מסך".
חדר ההמתנה לאודישנים התמלא בדוגמנים ודוגמניות. נערה בשם יעל בר זוהר יצאה במקרה מאחורי מחיצה שחורה, וזילברג ראה את הפרופיל שלה והתאהב. צוות ההפקה ניסה להתנגד כי טען שבר זוהר מאנפפת, אבל זילברג התעקש. גלובוס הכיר את ההורים של בר זוהר כי היא הייתה חברה של הבן שלו במשך שנתיים בכיתה ב', ושניהם הגיעו לסלון המשפחה כדי לשכנע את ההורים לשחרר את הילדה לצילומים.
באיכויות של נועה תשבי התאהב זילברג כשראה תמונה שלה באולפן של בן הזוג שלה דאז, המוזיקאי גל אשר. "מי זאת?" שאל זילברג המוקסם. "חברה שלי", ענה אשר. זילברג טוען שהוא שאל את אשר אם תשבי היא גם שחקנית, אבל התשובה לא הייתה קריטית. תשבי אכן הייתה שחקנית באותה תקופה וגם ישבה בחדר הסמוך ושמעה את השיחה. למחרת היא הגיעה לאודישן, קיבלה את הטקסט, החליטה שהוא לא מוצא חן בעיניה ואלתרה משהו על המקום. לזילברג לא היה ספק שהבחורה נועדה לזלול את המסך והוא קיבל אותה מיד.
פרק הפיילוט נשלח אחר כבוד לטלעד. ביום הצפייה כינסה הזכיינית את כל "הפקידים והפקידות", כפי שסיפר זילברג בהמשך, והפרק הוקרן. קבוצת המיקוד המאולתרת נתנה חוות דעת חיובית, וטלעד חתמה עם גלובוס על הסכם לעונה שלמה.
עונה שלמה זה נחמד מאוד, אבל לגלובוס ולזילברג הייתה עכשיו בעיה חדשה: ההסכם נחתם ולהם אין ביד אפילו פרק אחד כתוב מעבר לפיילוט. זילברג פתח במבצע "תסרט ושלח". הוא היה כותב שלושה פרקים בלילה, כדי שאפשר יהיה לצלם את הפרקים לרוחב (לקבץ כמה שיותר סצנות עם אותם שחקנים ולוקיישנים כדי לחסוך בעלויות) ולמחרת היו מצלמים אותם. גלובוס מצדו הרעיף עליו סיפורים מכל מיני אירועים שקרו בשכונה כדי שהוא יוכל לשלב אותם בעלילה.
העונה צולמה בנגריה בנווה אילן, ובכל פעם שמטוס עבר, הצוות הפסיק את הצילומים. בכל פעם שמישהו טרק דלת – וברוך השם, דלתות לעולם לא נסגרו ברמת אביב גימל – כל הסט רעד. השחקנים התבקשו להביא את הבגדים מהבית ורק בהמשך, כשהסדרה הפכה ללהיט, חברות אופנה התחילו להידפק על דלתו של גלובוס והציעו לו שיתופי פעולה.
"רמת אביב גימל" הפכה מיד להצלחה חובקת בתי אב. אנקורי, שאחרי שני פרקים דחקה בזילברג להפוך את לינוביץ' ליותר ויותר ביצ'ית, סיפרה בראיון מאוחר יותר שבזמן הקרנת הפרק הראשון היא הייתה בחו"ל עם הילדים שלה, ואבא שלה התקשר אליה ודיווח לה בלקוניות ש"איטס א פיס אוף שיט". היא אמרה לו שזה אולי זבל אבל לפחות זה זבל עשוי היטב, מצחיק ועסיסי. עד שהיא חזרה אבא שלה כבר התמכר לסדרה וביקש ממנה להקליט לו את כל הפרקים.
ולא רק הוא – עם ישראל עקב בתובענות אחרי עלילות משפחת לינוביץ' וסניפיה במגדלים הגבוהים של רמת אביב, והרייטינג הגיע לא פעם גם לאזור 40 אחוזי הצפייה. זילברג אמנם ייעד את הסדרה לקהל זעיר בורגני בני 20 עד 40, אבל בפועל היא הפכה ללהיט אצל ילדים ובני נוער. השחקנים היו מתערבים על חמישה שקלים מה יהיה הרייטינג, ואם הוא היה יורד לעשרים ומשהו - כולם היו בדיכאון.
השחקנים המציאו משפטים
ההימור של זילברג על הפרצופים היפים של "רמת אביב גימל" ששולבו בעלילה מוחצנת מינית והפקה ששמה דגש על לוק זוהר, מלתחות ותסרוקות, הצליח בגדול. אבל באמצע העונה הגוף של זילברג התמרד כנגד העומס והוא הובהל לניתוח מעקפים. כיוון שהסבונייה חייבת להימשך, את הפרקים החדשים הוא נהג לכתוב על מגש בית החולים, בין האשל למרק הצח, עד שנכנע ואמר לגלובוס שימצא כותבים אחרים כדי שהוא יוכל להתפנות לבימוי.
במקום אחר בחור צעיר בשם גל פרידמן, פסנתרן קלאסי ומלחין בהופעות מחול אוונגרד שלא כתב טקסט מימיו, החליט שהוא רוצה להיות תסריטאי. הגורל זימן אליו בחורה שהחליטה שהיא תהיה הסוכנת שלו והיא גם בישרה לו שב"רמת אביב גימל" מחפשים תסריטאים. הם לא חיפשו אבל פרידמן, נלהב מהאתגר, הקדיש שעות ארוכות לשיחה עם בת הדודה המתבגרת שלו, שהנחתה אותו בנבכי העלילה של הסבונייה. כשהוא קלט את התמונה השלמה, הוא ישב וכתב פרק שלם שמתרחש בעונה השלישית העתידנית, והסוכנת שלו העבירה אותו להפקה.
מאחר שכל כוחות הטבע התאגדו באותו זמן קריטי כדי להפוך את פרידמן לתסריטאי ב"רמת אביב גימל", זילברג בדיוק התאושש אז מהתקף הלב וניתוח המעקפים, ותסריטאי נוסף היה בדיוק מה שהם חיפשו. גלובוס וזילברג אהבו מאוד את הפרק שפרידמן שירבט, למרות היעדר מוחלט של ידע או ניסיון בכתיבה. "זה היה לפעמים מביך", נזכר השבוע פרידמן. "אפילו לא ידעתי שבסצנה למשל צריך להיות קונפליקט, אבל זה היה צבעוני מספיק והם קיבלו אותי והתחלתי לכתוב. הייתי מגיע לבית החולים, מראה לזילברג את הפרקים , הוא היה נותן לי הערות וככה עבדנו יחד".
פרידמן וזילברג כתבו יחד את העונה השנייה ולא עצרו בשום מחסום טראש. סכינים ננעצו, סודות נחשפו, מזימות נרקמו, מבטים עזים חתכו את האוויר ודמויות נמשכו מינית זו לזו ללא הכרה. "בדיעבד דווקא זה שלא הייתי מקצועי עזר לי", מאבחן פרידמן. "לא חטאתי יותר מדי באיפיון של דמויות, המניעים של הדמויות והמורכבויות שלהן לא נכנסו. כתבתי וזהו. ואני בהחלט חושב שאם כן היה אכפת לי, יש מצב שזה היה מצליח פחות כי לא הייתי מעז לקחת את זה לקיצון. הרבה משפטים בכלל השחקנים המציאו, כי כל אחד ידע על הדמות שלו יותר ממני. ברוך דרור (גיא) היה ממציא טקסטים וזה היה בסדר, כי הוא המציא כל מיני משפטים שנונים ועשה את זה יותר טוב ממני. מצחיק שאחר כך זה נהיה קאלט".
המבקרים לא עפו על "רמת אביב גימל", אבל בראשמור מוקמה טבלת הרייטינג ואליה היו נשואות העיניים. בטלעד נהנו מצד אחד מרווחי הפרסומות, אבל התביישו באחות הראוותנית והמוגבלת מעט של "פלורנטין" ו"עובדה", ולחצו על זילברג "לעבות את הדמויות". זילברג מעיד שניסה אבל "בכל פעם שעיביתי איזו דמות, השחקן שאל 'מה זה המשפט הזה?' וביקש לוותר עליו", עד שזילברג התעצבן והודיע לבכירי טלעד שיתנו לו לעבוד בשקט. שקט יחסי, כי דווקא גלובוס וזילברג היו אלה שהתקשו להסתדר והמתח ביניהם הלך וגבר.
הפיצוץ הגיע בסוף העונה השנייה. זילברג (שסיפר על כך בראיון ל"ידיעות אחרונות") רצה לקנות לבן שלו מכונית וביקש מגלובוס אישור להכניס סצנת מרדף מכוניות כדי שיוכל להשתמש במכונית ולקבל עליה הנחה, או בשתי מילים - פרסום סמוי. אלא שגם אחרי ההנחה המכונית היתה עדיין יקרה מדי אז זילברג החליף אותה במכונית אחרת. גלובוס התעצבן, זילברג נסע אליו כדי ליישר את ההדורים אבל בדרך החלו לו מיחושים בחזה והוא הבין שזה הזמן לפרוש.
"אני זוכר שהוא התקשר אליי ואמר לי שאם יתקשרו אליי ויציעו לי את העבודה אז זה בסדר, אין לו בעיה עם זה", נזכר פרידמן. " והם באמת התקשרו אליי בהיסטריה כי הייתה להם סדרה עם 200 אחוז רייטינג והם לא ידעו לכתוב אותה". פרידמן נכנס לעמדת התסריטאי הראשי והרייטינג, לשמחת כולם, המשיך לטפס. בכל יום שישי היה מתכנס צוות ההפקה במשרד של גלובוס ומתכנן את המשך העלילה. אם יש שחקן שמתבלט לטובה, גלובוס מציע להגדיל לו את התפקיד. במקרה אחד גלובוס גם מנע את הריגתה של אחת הדמויות שהתסריטאים רצו לחפף. באופן עקרוני הבוס הגדול לא הסכים להרוג אף אחד, מקסימום להגלות לחו"ל. הוא גם לא התיר שילוב של מחלות מחרידות בתסריט שיבהילו את הצופים.
וזה עבד. שכונת רמת אביב גימל הפכה לסמל של נהנתנות ורמת חיים גבוהה בעקבות עלילותיה, בגידותיה ופזרנותה של משפחת לינוביץ'. ערך הדירות בשכונה עלה ב-20-10 אחוזים בעקבות הסדרה. אוטובוסים הביאו צופים מכל הארץ שביקשו לתור אותה ואת מגדליה ולהסתופף עם השחקנים, שהרי כולם מן הסתם גרים בה.
כשלינוביץ' זרקה את בעלה מייק מהבית כי הוא בגד עם נועה תשבי, היא קיבלה מכתבים של נשים שאמרו שהיא נתנה להן כוח לזרוק בעלים בוגדניים. כשהיא קיבלה אותו חזרה אמרו לה – כל הכבוד, לפעמים צריך לסלוח. כשגלית גוטמן הזמינה פיצה, המגש היה מגיע עם ארבעה שליחים שרק רצו לראות אותה. בעלי חנויות ממרכז שוסטר בשכונת רמת אביב ג' הפצירו בגלובוס לצלם שם כמה שיותר סצנות כדי לעודד את המסחר. הצופים ברחו מהמציאות וחזרו אליה כאילו מדובר בממד אחד.
"ידעתי שאני כותב סדרה טראשית", אומר פרידמן, "הלכתי לשם בכוונה בלא מעט מקומות, זה היה הסגנון. למשל סצנות המשרד של גילת אנקורי - הוספתי איזה גג קבוע שבכל פעם היא תגער במזכירה שלה על משהו ותתעלל בה. ואנשים חיכו לזה כבר. אבל התייחסתי לכתיבה עצמה ברצינות. לא עברתי את הגבול של הפארודיה. כן נהגתי לשעשע את עצמי תוך כדי הכתיבה, למשל היה לי תחביב לשתול עובדות לא נכונות בתסריט. נגיד כשחטפו את יעל בר זוהר אמרתי שלא מחפשים נעדרים לפני שעוברות 48 שעות. רציתי לראות אם מישהו יגיב, ובאמת כולם קפצו ותיקנו אותי. או הקטע הזה שאנשים לא סוגרים את הדלת כשהם מדברים ואז מישהו שומע מה הם אומרים. זה התחיל ככלי, אבל כשראיתי שנהיה על זה דיבור אז המשכתי. זה חלק מהקאלט. כשאתה רוצה ליצור אקשן בזמן כתיבה כל כך מהיר, אתה מעקם דברים.
"אני זוכר למשל קטע ב'לגעת באושר' (סדרה שפרידמן כתב בהמשך. ס.ש) שלא קשור אליי בהכרח. זאת הייתה סדרה לא הגיונית, מארג בלתי אפשרי של עלילות והיו עליה הרבה דיונים. באחת הסצנות השחקנית לוקחת את הטלפון כדי לחייג. בדיוק העבירו את המספרי טלפון לשבע ספרות אבל השחקנית חייגה רק שש ספרות, וכולם נרעשו – איזו סדרה לא אמינה!! היא מחייגת רק שש ספרות! שאר העלילה לא הזיז להם אבל השש ספרות, זה שבר אותם".
"רמת אביב גימל" עדיין הביאה נדוניית רייטינג יפה גם בסוף עונתה החמישית, אבל בטלעד נשברו והחליטו להעביר אותה לשיבוץ אחר. מכס הפריים טיים של אחרי מהדורת החדשות היא נודתה לשעה שבע בערב ביום שישי, משבצת שהצופים כבר התקשו לשמור לה אמונים. בסוף העונה השישית, בואכה המילניום החדש, היא ירדה והותירה אחריה שובל של כוכבים יפים, שחלקם נשארו איתנו וחלקם נעלמו בחלל. מיד כשהסדרה הסתיימה גילת אנקורי הסתפרה, יישרה את השיניים וסירבה לכל תפקיד שהזכיר את לינוביץ' (זה לא עזר. תמיד מזכירים לה אותה בראיונות).
"רמת אביב גימל" תיזכר תמיד כטלנובלה הישראלית הראשונה שעשתה את זה בלי בושה. "אני חושב שזו ההוכחה שכשיש אפאן ואווירת רוקנ'רול באוויר, הפרטים הטכניים פחות חשובים והעומק פחות חשוב", מסיים פרידמן. "אז הייתה אווירת רוקנ'רול כזאת. כולם שנאו אותה אבל עובדה שהיא הפכה לסוג של קאלט".
