ירושלים אז והיום: "העיר הייתה קטנה, הומוגנית, היום היא רב-גונית"
ד"ר אילן אזרחי ומשה בסון היו נערים ב-1967. בסון נזכר בבייגלה שהישראלים קנו מהירדנים והיו מעבירים להם חשמל ומים. "המתחים בין חילונים לדתיים היו יותר מינוריים", אמר אזרחי. בסון: "אני מסתובב בעיר וכל פעם מגלה תגלית חדשה"
הם היו נערים שהתגוררו בירושלים כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, זוכרים היטב איך היא הייתה אז ואוהבים אותה גם כיום, אחרי כל השינויים שהעיר ב-50 השנים האחרונות ועם כל המגרעות שלה. ד"ר אילן אזרחי, יועץ חינוכי לארגונים יהודיים בינלאומיים, הוציא לאחרונה את הספר 'שפויה בחלומה'. משה בסון, כיום שף במסעדה, התגורר במעברת תלפיות ליד גדר הגבול, שלדבריו לא הפריעה לישראלים ולירדנים לסחור ביניהם, מבייגלה ועד מים וחשמל.
"קודם כל ירושלים הייתה עיר קטנה, גם בשטח וגם במספר התושבים", אומר ד"ר אזרחי. "בסוף מלחמת העצמאות היו פה 90 אלף תושבים ולפני מלחמת ששת הימים כ-200 אלף, סדר גודל של אשדוד. זו הייתה עיר הומוגנית, מחשבה מוזרה היום, אבל כל התושבים אז היו יהודים. הייתה אווירה אופטימית כי אלו היו שנות ההקמה של מדינת ישראל, שנים של בנייה, פריחה קליטת עלייה והתפתחות. אפשר היה לראות את זה בעין: הקמת הכנסת, הר הרצל וקמפוס גבעת רם".
ד"ר אזרחי מספר על היחסים בין דתיים לחילונים בעיר לפני המלחמה והשינוי הדמוגרפי ב-50 השנים מאז. "המתחים בין המגזרים היו יותר מינוריים. הציבור החרדי היה קטן יותר ומכונס בעצמו. העיר השתנתה מאוד אחרי המלחמה, זה לא רק הפכים של שחור ולבן, פעם מפוצלת והיום מאוחדת. בקרב חלק מהציבור היה געגוע לעיר העתיקה, אבל געגוע תיאורטי, ללא ציפיה למימושו. אחרי המלחמה, בגלל שהממשלה חששה שיצטרכו להחזיר את העיר, היא נכנסה לבולמוס בנייה. זו הייתה פעולה שהפכה את העיר לגמרי, כי היא גדלה בצורה לא פרופורציונלית, בלי תכנון. עד היום אנחינו צריכים להתמודד עם ההשלכות של זה, השכונות מרוחקות האחת מהשנייה והן החלישו את מרכז העיר".
לדברי ד"ר אזרחי, "במשך השנים נוצר פער בין הממשלות השונות ובין תושבי ירושלים, שמתוסכלים בגלל שהם מרגישים שהם נושאים את העיר על גבם. הפער הזה גרם לירושלמים לקחת את גורלם בידם וירושלים מלאה כיום ביוזמות אזרחיות שמשפיעות על כל הארץ. ירושלים כיום היא עיר רב-גונית, וכירושלמי אני כל הזמן רואה אנשים ששונים ממני - חילונים, חרדים, ערבים, כולם נפגשים ברחוב, בקניון ובגן חיות. זה מכריח אותנו לפתח סובלנות לאחר".
"הגדר של הגבול הייתה בדיחה"
משה בסון, שף במסעדת אקליפטוס, היה כבן 17 בזמן המלחמה. "גרנו במעברת תלפיות שהייתה אז על הגבול והיום יש שם אזור התעשייה. צריך להבין שחצי מירושלים הייתה על הגבול. למרות שהעיר הייתה מופרדת היו יחסי שכנות עם הערבים בצד השני. עד 1964 הגדר של הגבול הייתה בדיחה, גדר תיל שכל ילד היה יכול לעבור מעליה והיינו סוחרים בתמרים ובצלחות מעבר לגבול. ב-1964 הקימו גדר רצינית, אבל עדיין קנינו בייגלה שאותו העבירו מעל הגדר ואת הכסף העברנו בין החורים". בסון מספר שלא רק בייגלה עבר מצד לצד: "בישראל היו חשמל ומים זורמים בכל בית, ובצד השני של הגבול לא, אז היו מעבירים מים וחשמל לצד השני. חיילים ישראלים וירדנים היו מחליפים ביניהם סיגריות".
כאשר החלה מלחמת ששת הימים, הילדים והנערים שגרו ליד הגבול הפכו בין השאר לדוורים. "יצאנו לעבר החיילים ולקחנו מהם פתקאות עם ד"שים להורים. אני זוכר שבאמצע הלימודים בבית ספר מעלה, שהיה ליד גן העצמאות, הורידו אותנו למקלט. ראיתי ליגיונר ירדני עומד בעמדה ומכוון עלינו, ואז פגעו בו".
בסון מספר שההתרגשות אחרי המלחמה הייתה גדולה. "אני זוכר בית ברחוב אלעזר המודעי שספג פגיעה של פגז. הדיירים תלו שלט: 'אל תרחמו עלינו, הפסדנו קיר אבל הרווחנו בית'. אני לא מפסיק להתפעל מהעיר. אני מסתובב בה וכל פעם מגלה תגלית חדשה. בעיר העתיקה אני אוהב לטעות, נותן לרגליים שלי לקחת אותי וכשאני צריך אני מוצא את הדרך חזרה בלי לדעת איך".
לפנייה לכתב/ת 
