ביקורת סרט - "לזרום עם זה": קומדיה דה לה שמאטע
עלילותיו של פסיכואנליטיקאי יהודי מזדקן, שלחייו נכנסת אישה צעירה, עומדות במרכז הקומדיה האיטלקית "לזרום עם זה". ההשראה: קומדיות טעויות רומנטיות בניחוח אמריקני. התוצאה: דמויות לא אמינות, עלילה מתפזרת וגעגוע לקולנוע איטלקי ציני ומשועשע
האם הקולנוע האיטלקי מראה סימני חיים? הכוונה אינה רק ליקירי פסטיבלים כמו פאולו סורנטינו ("נעורים") או מתיאו גארונה ("גומורה") או פאולו וירזי ("הון אנושי"), אלא גם לבימאים של קולנוע עממי יותר. מבחינה זו האידיאל היה ויהיה סרטי ה"קומדיה בסגנון איטלקי" (Commedia all'italiana) שהחלו להופיע בסוף שנות ה-50 ושהיוו את הז'אנר המצליח ביותר בקולנוע האיטלקי עד סוף שנות ה-70. סרטים אלו נעשו בעידן של שינוי כלכלי משמעותי בחברה האיטלקית, הבסיס לעלילות הסרטים היו סיטואציות שהיו יכולות בנקל להפוך לדרמות (אם לא לטרגדיות), וכללו עמדה של ציניות משועשעת.
בשונה מסרטי ה"קומדיה בסגנון איטלקי" נדמה כי הקומדיות העכשוויות אינן מתעניינות במיוחד בהתבוננות על החברה האיטלקית, ומעדיפות להתמקד בחייהם של הגיבורים בדרך שקל מאוד להתיק אותה למדינות אחרות. הן מושתתות על נוסחאות והצלחתן מותנה באופן הביצוע של נוסחאות אלו. בימים אלו זוכה הקומדיה הבורגנית של פאולו ג'נובזה "זרים מושלמים" למאות אלפי צופים בישראל. המפיצים של "לזרום עם זה" ("Lasciati Andare"), סרטו של הבימאי והתסריטאי פרנצ'סקו אמאטו, רשאים לקוות כי תהיה לו הצלחה דומה אך אני מטיל בכך ספק.
עוד ביקורות קולנוע:
"הרקדן": קופץ גבוה אבל לא נוגע
"7 דקות אחרי חצות": פנטזיה אנושית מרגשת
"המילה האחרונה": כשהגיבורה הראשית בלתי נסבלת
"לזרום עם זה", לעומת זאת, מושתת על דינמיקה בסיסית של קומדיות רומנטיות אמריקניות - גבר שלחייו הצפויים חודרת כמו רוח סערה אישה. הסרט מנסה ולא ממש מצליח לפתור את בעיית הפרשי הגילאים בין שתי הדמויות הראשיות. עם המעבר מהחצי הראשון (התפתחות מערכת יחסים לא צפויה), לחלקו השני (הסתבכות עם דמות עבריינית) – הוא מתפזר ונחלש באופן משמעותי. מבחינת האטרקציות הספציפיות לקהל המקומי ניתן למנות את זהותו היהודית של גיבור – אך ספק אם פרט זה (הנגוע בקורטוב של סטריאוטיפ יהודי בעייתי) משפר משמעותית את הסרט.
אליה (טוני סרבילו – השחקן הקבוע של סורנטינו) הוא פסיכואנליטיקאי יהודי בשלהי גיל העמידה החי את השגרה המדשדשת של חייו. הוא מתקשה למצוא עניין בפציינטים הקבועים שלו – שחקן כדורגל עם בעיית אגרסיביות, גבר חרדתי שאפילו במעלית הוא מפחד להשתמש, ואדם כה משעמם עד שהמטפל אינו מצליח להשאיר את עיניו פקוחות. הוא גרוש מג'יאובאנה (קרלה סינוריס) אך בפועל הם לא ממש שינו את חייהם לאחר הפרידה. דירתם המשותפת פוצלה לשתי דירות כך שהם עדיין חיים דלת ליד דלת. היא מכבסת את בגדיו והם יוצאים יחדיו לתיאטרון ולמסעדה של בנם. נדמה כי ג'יאובאנה מתחילה לעשות סימנים של עניין בגבר חדש בחייה – ומה יעשה אליה אם היא תנטוש אותו?
לאליה יש חיבה רבה מדי לממתקים, ובוז לניסיון לשמור על כושר. אך כשהרופא מצווה עליו הוא נרשם למכון שבו הוא פוגש מדריכת כושר ספרדייה בשם קלאודיה (ורוניקה אשגווי) והיא משדלת אותו לקבל ממנה שיעורים פרטיים. קלאודיה היא טיפוס אנרגטי ובעייתי, ואשגווי משחקת אותה בחינניות סקסית המזכירה (גם במראה) את פנלופה קרוז לפני עשור. אבל לקלאודיה יש גם טעם איום בגברים ועבר רצוף קשרים בעייתיים (כולל גם ילדה שנותרה מקשר קודם) שממשיכים להשפיע על חייה.
כצפוי, הקשר המתחיל באימוני כושר הופך לאישי יותר, עם פוטנציאל להתפתח אף הלאה. זהו מודל של הפכים נמשכים, סדר וכאוס, המוכר מקומדיות רומנטיות קלאסיות ("לגדל את בייבי") וממשיך להיות נוכח גם בקומדיות מהעשורים האחרונים (כמו, למשל, "משהו פראי" של ג'ונתן דמי). מצד שני, בין שתי הדמויות יש הבדלי גילאים ניכרים כך שהעברת היחסים לפאזה רומנטית עלולה להיות נגועה בטעם רע. הסרט מוצא לכך פיתרון – ומבלי להסגיר אותו אציין כי הוא נובע מהמודל של קומדיות בהן גבר מבוגר כרוך אחר אישה צעירה מדי לגילו ("10", "האישה באדום"). ההלחמה של שני מודלים אלו אינה עולה יפה ב"לזרום עם זה".
המחצית הראשונה של הסרט עוסקת בתהליך ההתקרבות בין שתי הדמויות. הפסיכואנליטיקאי עצל, מרוכז בעצמו וקמצן – לפחות כך הוא נראה על פני השטח. סרבילו שחקן מספיק מוכשר כדי ליצור דמות שאלו הן תכונותיה ולמרות זאת עדיין ניתן לחבב. קלאודיה מלאת רוח חיים וקסם חצוף וחינני. כל אחד מהם זקוק, מסיבותיו שלו, לאחר בחייו.
בחלק השני יש שינוי כיוון לא מוצלח. הסרט נפתח בסצנה קצרה שבה נראה עבריין בשם אטורה (לוקה מרינלי), הקובר דבר מה באדמה ואז נעצר על ידי שוטרים. דמות זו והאירוע המוצג כמעט ונשכחים עד נקודת האמצע, עד שאטורה מגיח. בנקודה זו הסרט הופך למהיר יותר, אך גם מעורער יותר מבחינת אופיו והגיונו העלילתי. הדמות של אטורה ושל החבר המלווה אותו הן קריקטורות לא אמינות, שהסרט לא טרח לבנות בחלקו הראשון כדי שנתעניין בהן בחלקו השני. מסרט החותר לאימפקט רגשי לכזה המתקיים במחוזות הפארסה.
