"שנות ה-80": נוסטלגיה צבעונית
גם אם ההומור שלה לפעמים נתקף בעצלות, "שנות ה-80" ממשיכה לשחזר חגיגה צבעונית של מבטאים, שפות וקולות. בעונה השלישית היא ממשיכה להיות קומדיה בסיסית ופשוטה - שכוחה מצוי בצבעוניות ובחיות שלה
נדמה שהטלוויזיה שלכם נערכת מחדש. מצד אחד אוטוטו רשת וקשת מקבלות שבעה ימי שידור כל אחת, גיא פינס והתוכנית היומית שלו עוברות מערוץ 10 לקשת, וערוץ 10 בכלל מנהל מגעים על התמזגות עם קשת, כשברקע "כאן בהרצה" מריץ את עצמו בשידור הציבורי. ובתוך כל זה קיבלתם קפיצה קטנה של 30 שנה אחורה, לימים שבהם טלפון ממאיר סוויסה מכניס אתכם לטלוויזיה, עם העונה השלישית של "שנות ה-80" שעלתה בערוץ 2 אתמול (ה', 21:00, רשת).
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"החיפוש": לוחצת על בלוטות הרגש
"הישרדות": התחילו כשפויים, נקווה לטוב
"אלים אמריקאיים": נפלאה ומהפנטת
כמו שלשחורים מותר להשתמש ב-N וורד, כמו שלנשים מותר לרדת על עצמן, ככה למרוקאים מותר לצחוק על הנטייה המרוקאית להמציא סיפורי עבר הירואיים על קרובי משפחה שעבדו בחצר המלך ולגחך על סטריאוטיפים של גרוזינים (אתה יושב בכורסא, אתה אורחת. אתה תשב ותאכל ותשתה). דווקא בתקופה הזאת, כשמשחק הכסאות העדתי עושה קאמבק, מעניין להסתכל על שנות ה-80 דרך תפיסת הדור ההוא את עצמו. משפחת אסייג רוצה לעזוב את השכונה שהיא גרה בה, כי הם חוששים שהילדים יידרדרו. הם לא יושבים בתוך עמם ומאושרים מהמצב, הם כן שואפים להעתיק את השבט המשפחתי לשכונה אחרת ומקווים שהשכנים שלהם לא יבואו בעקבותיהם. כלומר גם בתוך הכר העדתי יש דשא גבוה יותר וגבוה פחות.
ניכר ב"שנות ה-80" שהיא מגיעה מאהבה של היוצרים, האחים שלום ומני אסייג – לנוסטלגיית הילדות שלהם, והאמת היא שמרגישים את זה בתסריט ובדמויות. גם אם סוג ההומור הוא לא כוס התה שלי ולפעמים הוא נתקף עצלות, הדמויות עצמן לא נלעגות. הן מוקצנות, זה נכון, ואלה שלא נמנות על משפחת אסייג חוטאות לא פעם בחד ממדיות, אבל משפחת אסייג עצמה דווקא מצליחה לייצר דמויות סימפטיות (במיוחד הדמות של אבא אסייג, שמגלם שלום אסייג עצמו). וגם אם השחזור התקופתי לא מושלם, נוצרת איזו חגיגה צבעונית של מבטאים ושפות וקללות ומאכלים, שהיום נהוג לשטח בשם הפוליטיקלי קורקט. מין "שעת הצוענים" בשכונת הרכבות בטירת הכרמל. אם כבר הדמות של פריזר, שמגלם עפר שכטר, היא הדמות הבעייתית שלכודה בסטריאוטיפ שלה כאשכנזי קר ומתנשא, ונדמה שדווקא עליה התסריטאי נוטה ללגלג.
"שנות ה-80" היא לא סדרת מופת והיא גם לא מתיימרת להיות. היא קומדיה בסיסית ופשוטה. הכוח שלה הוא בצבעוניות ובחיות שלה, ובעובדה שהיא מביאה עולם שאפשר להריח ולטעום אותו דרך המסך. "החיים זה לא הכל" הייתה כזו מהצד השני של הלא משנה מאיזו עדה. בורקס אשכנזי, אם תרצו. גם במקרה שלה מבקרים לא יצאו מגדרם מרוב הערכה. גם היא נהנתה מרייטינג גבוה. היא מן הסתם קוסמת בעיקר לצופים שזו אכן הנוסטלגיה שלהם, אבל גם לאלה שלא. כך או כך, יש לה מקום בלוח השידורים.
