תמר ואלון מצאו אהבה במרכז השיקום הנפשי
תמר פגשה את אלון במרכז השיקום הנפשי למתבגרים של מכון סאמיט בירושלים. שניהם הגיעו למרכז השיקום אחרי אשפוזים תכופים בשל מצבם הנפשי, ודווקא שם הם מצאו אהבה שחיזקה אותם ושינתה את חייהם לטובה. ראיון זוגי
אומרים שדווקא מהמקום הכי נמוך בחיים אפשר לצמוח ולהגיע למקומות עליהם לא חלמנו מעולם. דווקא כשהעולם שלנו שבור לרסיסים, מתאפשר לנו לבנות הכל מחדש. תמר ואלון לא תיארו לעצמם כמה נכון זה יכול להיות. גם אף אחד בסביבה שלהם לא תיאר זאת. בחיי היום יום לכולנו קשה, וכולנו מתמודדים עם החיים. גם תמר ואלון מתמודדים. כל אחד מהם מתמודד עם מה שנהוג היה לקרוא לו מחלת נפש, או יותר מדויק: סכיזופרניה. לא, סכיזופרניה אינה פיצול אישיות, והיא מוגדרת כהיעדר תיאום בין תפקודים נפשיים שונים - רגש, חשיבה והתנהגות.
תמר פגשה את אלון במרכז השיקום הנפשי למתבגרים של מכון סאמיט בירושלים. שניהם הגיעו למרכז השיקום אחרי אשפוזים תכופים בשל מצבם הנפשי, ודווקא שם, הם מצאו אהבה שחיזקה אותם ושינתה את חייהם מקצה לקצה. במשך שנתיים תמר פיזרה רמזים, אבל אלון פשוט לא קלט. "היא טוענת שהייתי תמים וטיפש ולא הבנתי, עד שיום אחד הגעתי לדירה שלה והיא פשוט אמרה לי את כל מה שהיא מרגישה כלפיי ואני הייתי בשוק. משם המשכנו לסרט, ואני כל הסרט לא הצלחתי להתרכז. הבחורה אוהבת אותי! כך התחיל הרומן".
תמר, מאיפה האומץ?
"כשאוהבים מישהו שנתיים אחורה והוא לא קולט, חייבים להגיד לו! הוא לא קלט רמזים! מתישהו אמרתי לעצמי די, חייבים להגיד".
הם היו במערכת יחסים במשך שש שנים ואז לחברים שלו פשוט נמאס. הם הושיבו אותו לשיחה ואמרו לו שהוא עכשיו מציע לה נישואין. אלון נשבר תחת הלחץ, לקח את תמר לטיול בטיילת ארמון הנציב, קטף לה פרח ושאל אותה בפשטות: "תתחתני איתי"?
נו, ומה היא עשתה?
"קפצה עלי!".
כל חתונה היא אירוע מרגש. הקושי ומורכבות התהליך של מציאת בן זוג מולידים מדורים שלמים בעיתון. העובדה שתמר ואלון, שמתמודדים עם הפרעה נפשית שהוציאה והכניסה אותם לאשפוזים במהלך חייהם, הצליחו למצוא אהבה ולהישבע אמונים זה לזו, היא לא דבר מובן מאליו. השניים נשואים כבר שש שנים, ובסך הכל הם 13 שנים ביחד.
נופל וקם
האבחנה הרפואית של אלון ושל תמר מעט שונה זה מזו, אבל כמו שאומר אלון, "סכיזופרניה כזו או אחרת - אלו רק שמות". מה שחשוב בעיניו זו ההבנה. זה הדבק שמחזיק אותם, הכוח שבו הם זכו בזכות מערכת היחסים המיוחדת שלהם. "תמיד יש הבנה ויש את התמיכה האחד של השני. אם אני נופל, היא נופלת ביחד איתי. זה משפיע עליה, אבל אנחנו גם מרימים אחד את השני בחזרה. עברתי 5 אשפוזים בחיים, והיה לנו גם אשפוז משותף".אלון קורא לתמר "הסוכרייה שלי", וכשהוא מספר לי על הקשר ביניהם הוא מעיד על עצמו שבא לו לבכות מרוב אושר על כך שמצא אותה. יש לציין שאלון ותמר מחזיקים משק בית ביחד, עובדים, הם רוכבים על אופניים כבר 15 שנה במסגרת פעילות של עמותת "אתגרים". שניהם פעילים בעמותת "אנוש", ותמר מדריכה מתמודדים אחרים.
אלון מספר: "בנוסף להכל אני גם משחק כדורסל פעמיים בשבוע, ואנחנו שנינו מאוד עסוקים, אבל תמר, אני מצדיע לה. כל מה שהיא רוצה, היא משיגה. היא למדה טיפול בילדים בגני ילדים. קניתי לה ליום הנישואין גיטרה, והיא כותבת שירים והיא מופיעה ויש לה הרכב משלה. אפילו עשו עליה סרט!".
איך ההתמודדות שלכם השפיעה על היחסים?
"התמיכה היא הדדית. כשאני מזהה את אלון נופל או כשהוא מזהה שאני נופלת, אנחנו ממש מחזיקים אחד את השני. נכון שלפעמים הוא נופל ביחד איתי או אני ביחד איתו, וזה קשה, אבל בגלל ששנינו מזהים את זה יש לנו את הכוח לאסוף את עצמנו וללכת ביחד לעשות שיחה".
מה באמת אתם עושים כשאחד מכם בדאון, בנפילה?
תמר: "קודם כל, הולכים לרופא. לפעמים זה שינוי תרופתי. אנחנו גם מלווים עדיין בדיור מוגן בסאמיט, וזה כולל מדריך שיקומי, אז הם גם שמים לב וגם מכוונים אותנו".
"לא, היא אף פעם לא הקשתה על היחסים. היו קשיים, ואנחנו גם מדברים על זה הרבה כשקורה משהו. לפעמים אלון יכול לומר לי 'תמר, בואי נהיה בבית ולא נצא', ואני מבינה. ואנחנו מבלים הרבה זמן שהוא רק לשנינו ביחד כי זה משהו שחשוב לנו לזוגיות".
היו לך ספקות אם קשר כזה יכול להצליח?
תמר: "לא. האהבה פה ניצחה הכל, כמו שאלון תמיד אומר".
"אבל לא הכל דבש", מודה אלון. "זה לא קשור לזה שאנחנו מתמודדים. כולם מתמודדים עם החיים. אצלנו חלק מהחיים זו המחלה. אני לא מתבייש במי שאני, אבל אני גם לא אלך עם שלט – 'אני חולה נפש'. עכשיו המילה חולה - תמר לא מוכנה שאני אוציא אותה מהפה. אני לא חולה. אני מתמודד. מתמודד עם החיים".
אלון מספר שאחד המקומות הכואבים בהם נתקלו בסטיגמה אירע כשהשניים רצו ילד משותף. "אחת הסיבות שאין לנו ילדים זה כי המשפחות שלנו התנגדו. סיבה נוספת היא שאנחנו פוחדים שגם הילדים שלנו יהיו מתמודדים, ואנחנו לא רוצים שהם יסבלו כמו שאנחנו סבלנו בעבר. תמר השלימה עם זה שאי אפשר. פנינו למשפחה מארחת, להיות הורים לילדים שאין להם בית, ופה קיבלנו סטירה בפנים. איך ששמעו שאנחנו מתמודדים - בום. עופו מפה! תמר לקחה את זה מאוד קשה. עכשיו אנחנו לוקחים את זה לכיוון אחר של להיות בית לחייל בודד. זה השלב הבא שלנו. הסטיגמה בארץ פוחתת, אבל עדיין קיימת".
אלון חוזר ומדגיש שהתמיכה של המשפחה גדולה, ואינה דבר מובן מאליו. המשפחות שלהם מקבלות את בן הזוג ועוזרות, ובכל זאת הוא מבקש להבהיר: "זה שאני לוקח כדורים לא הופך אותי לשונה מאף אדם אחר. אני מי שאני וזה מה שאני, ואני אוהב את עצמי ואת תמר. גם כשאני במצב לא טוב, לא מאניה אבל כשאני בהיי אני מרים את הקול וצועק וזה לא נעים לתמר אבל אני משתמש בכלים שלי ובמדריכים שלי.
"עברתי חודש מאוד קשה לאחרונה, וגם היה לי קשה בבית עם תמר. לפעמים אתה לא מאוזן. זה קורה ומתמודדים. בכלל אני לא אוהב להישען על הכדורים, להישען על המחלה ולהגיד - וואי אני מסכן! ממש ממש לא. אני שם את זה בצד ומטפל בעצמי. והכי חשוב", אומר אלון בחיוך גדול: "אני רואה אותנו מזדקנים ביחד".
