קרב מוחות
מי ראוי יותר לאמן את מכבי ת"א בעונה הבאה: בלאט או שאראס? על סגנונות המשחק השונים, הניסיון, קור הרוח וכמובן אהדת הקהל והיחסים עם ההנהלה. השוואה בין הישראלי שהשיג כבר הכל עם המועדון, לליטאי שרוצה להפוך למאמן בכיר ביבשת
משחק ההכנה מול דרושפאקה ברביעי באוקטובר 2016 בהיכל מנורה מבטחים, הוכיח לכולם שדייויד בלאט, נכון להיום, גדול יותר מהמועדון שנקרא מכבי ת"א. תעזבו לרגע את העובדה שהוא משך 11 אלף צופים למשחק הכנה. בלאט הצליח להביא לישראל את השחקן שאולי הכי מזוהה איתו מהתקופה שלו במועדון, הזר הטוב ביותר שדרך בישראל - אנתוני פארקר. לא בטוח שפארקר היה מגיע למשל לישראל למשחק הוקרה עבור פיני גרשון, למרות שגרשון היה זה שאימן אותו.
שרונאס יאסיקביצ'יוס הוא יקיר אוהדי מכבי ת"א. מאז ימי עודד קטש לא היה שחקן שכישף את ההיכל כמו שאראס. אם קטש היה הנסיך, שאראס היה המלך של תל אביב. הייתה לו את החבילה השלמה (חוץ מהגנה) - קליעה אבסולוטית, ראיית משחק מדהימה ובעיקר מנהיגות ו-ווינריות. העובדה שהתחבר במהירות לעיר, ובעיקר לחיי הלילה שלה, נתנו הרגשה לאוהדים שהוא שחקן מקומי לכל דבר.
לא סתם בלאט ושאראס מוזכרים כמועמדים העיקריים לאמן את הצהובים בעונה הבאה, שניהם מהווים את הזיכרונות המתוקים האחרונים שהמועדון הזה חווה במילניום הנוכחי. ולשם הוא בדיוק רוצה לחזור.
שתי פילוסופיות משחק שונות
ההבדלים בין בלאט לשאראס בכל מה שקשור לאימון תהומיים. זה מתחיל כמובן בניסיון. אז נכון שהליטאי היה שחקן גדול, ואין אירוע גדול בו לא נכח, אבל בפועל אי אפשר להשוות את 24 שנות האימון של בלאט לשנה וחצי בהן שאראס עומד על הקווים של ז'לגיריס.
גם פילוסופיית המשחק שלהם שונה. בלאט, בטח בשנים האחרונות, משחק בסגנון מאוד אמריקני של בידודים, הסתמכות בעיקר על הרכז (שגם הוא כמובן אמריקני, ע"ע טייריס רייס ובראדלי וונאמייקר). שאראס לעומת זאת, דוגל בכדורסל מאוד קבוצתי, הן כשיטת משחק והן בחלוקת הדקות.
זה מתבטא קודם כל באסיסטים. דרושפאקה של בלאט דורגה העונה במקום האחרון ביורוליג בכמות האסיסטים - 13.9. ז'לגיריס של שאראס הייתה בצמרת (מקום רביעי) עם 19, אסיסט פחות מריאל מדריד שדורגה ראשונה.
גם רשימת הקלעים מבליטה זאת במיוחד. וונאמייקר, האיש של בלאט על הפרקט, סיים עם ממוצע של 16.7 נקודות, וויל קלייבורן 13 וסקוטי ווילבקין 11.6 (שלושתם אמריקנים). את ז'לגיריס מוליך פאוליוס ינקונאס עם 13, ברוק מוטום 10.8 ולאחר מכן חמישה שחקנים שקולעים בין 7-8 נקודות.
ומה בנוגע למספר הדקות? גם פה יש הבדל משמעותי. וונאמייקר שיחק מעל 33 דקות, קלייבורן קיבל 28 וסקוטי ווילבקין 25. בז'לגיריס רק לאו ווטסרמן קיבל משאראס 25 דקות, כל השאר פחות מזה. למעשה, בקובנה היו עשרה שחקנים רוטציה עם דקות משמעותיות. בדרושאפקה שמונה בלבד.
שאראס למד את רזי המשחק אצל המאמנים הטובים ביותר ביבשת, בין אם זה זמאגו סגאדין הקשוח בלובליאנה בתחילת הקריירה, אאיטו רנסס וסבטיסלב פשיץ' בברצלונה, גרשון ובלאט במכבי ת"א, וז'ליקו אוברדוביץ' בפנאתינייקוס. מכולם הוא לקח משהו, ועל הקווים הוא תזזיתי בדומה לשלושת האחרונים ברשימה, ולא מפחד להגיד את דעתו על השופטים ולהתנגח איתם כשצריך כמו אוברדוביץ'.
אתגר ההנהלה
מבחינת הנהלת מכבי תל אביב הגעה של שאראס תעבור בצורה חלקה יותר מזו של בלאט. זו גם אחת הסיבות ששמו של הליטאי הועלה הרבה לפני זה של הישראלי כאופציה לאמן את הקבוצה. שאראס בדומה לניקולה וויצ'יץ', לפני שחזר לקדנציה שנייה במועדון, נחשבים לאהובים מאוד בקרב הבנים של, דני פדרמן ושי רקנאטי, אחרי שהעניקו לצהובים שתי אליפויות אירופה רצופות.
בלאט לעומת זאת, למרות ההצלחה הגדולה שלו ב-2014, תמיד נחשב לסוג של מרדן בקרב ההנהלה. לא פעם הוא עקץ את הבוסים הגדולים, לא פחד להגיד את מה שהוא חושב כשצריך, והם מנגד, בעיקר משפחת פדרמן, דאגו תמיד להזכיר אחרי ההצלחות כי הקרדיט הוא לא רק של בלאט, אלא גם של ההנהלה.
מצד שני, גם שאראס לא פראייר. הוא רואה בשנים האחרונות לאן מכבי תל אביב הולכת. הוא צפה בה מתרסקת ביורוליג, מתנהלת בצורה הזויה כלפי מאמנים, בעיקר זרים (ז'אן טבק ואיינארס בגאצקיס), והוא מכיר מצוין את מאבקי הכוחות בתוך ההנהלה והעובדה שהיא בלא מעט פעמים מכתיבה בנוגע להחתמות שחקנים. הליטאי כמובן לא אוהב את זה, וזו אחת הסיבות שהוא עדיין לא נענה להצעה של הצהובים.
אל כל המשתנים הללו צריך להוסיף כמובן את העובדה שבלאט ובטח שאראס אחרי העונה הטובה שלו בז'לגיריס אותה הוביל לניצחונות על צסק"א מוסקבה, פנאתינייקוס, באסקוניה וגם על מכבי ת"א, נחשבים לסחורה חמה מאוד ביבשת. הליטאי בכלל היה אמור לאמן העונה את ברצלונה אם לא החוק בליגה הספרדית שמחייב קבוצה להעסיק אך ורק מאמנים בעלי עבר של לפחות שנתיים בקבוצה בוגרת. שאראס כזכור מונה למאמן ז'לגיריס באמצע העונה שעברה.
אם אחד מהם בסופו של דבר ינחת בישראל בחודש יולי, ילבש את החולצה הצהובה וידבר במסיבת עיתונאים מיוחדת כפי שהמועדון בדרך כלל עושה בהיכל המכבים ביד אליהו, הוא יהנה לפחות מיתרון אחד - אהבת הקהל. מה שיישאר לו לעשות זה להרים את המועדון מהקרשים ולהחזיר אותו לימים היפים של תחילת המילניום.
לפנייה לכתב/ת 
